אני לא יכולה לסבול שקוראים לי בשם שלי. זה נותן לי הרגשה
כאילו עשיתי משהו רע. כמו שאתה מגלה שהכלב שלך לעס את הנעליים
של אמא שלך ואתה צועק את השם שלו בנימה מאוד מחנכת. אני לא
מצליחה לזכור אם זה היה ככה תמיד או שזה קרה רק אחרי
שהתגייסתי.
לא הייתי צריכה להתגייס בכלל. אחת הטעויות הגדולות שעשיתי. כל
שאר
הטעויות שעשיתי קשורות בבחורים שבחרתי להיות איתם. אבל זו
בהחלט
הייתה הטראגית ביותר. אבל אני לא מתחרטת. יש הבדל ממש רציני
בין להצטער לבין להתחרט.
לפעמים אני מרגישה שהחיים שלי הם חתירה בקנו ורדרד בתוך נהר
של
שקרים. השקרים הם כמו דגים ששוחים בנהר וכל שקרדג נראה אחרת
ושוחה אחרת. חלקם יודעים לדבר וחלקם לא. לחלקם יש אפילו
רגליים.
אבל בנהר שלי אין זרם ואין גדה. אין שם אפילו מים, מה שהופך את
כל האנלוגיה למגוחכת ממש.
המציאות שלי מושתתת על שקרים. חלקם נראים טוב יותר וחלקם
פחות,
אבל כל שקר מביא איתו המון חברים. וגם המון אלכוהול. בשביל
לעשות מצברוח, מה יש?
אם אני אחשוב שזה ככה אצל כולם, גם זה יהיה שקר? ואם אני אגיד
שזה לא שקר, זה באמת לא יהיה?
אבל הפסקתי עם השקרים האלה. מעכשיו, רק שקרים בצבע כחול עם
סנפיר כתום על הגב שיודעים לשחות ממש מהר. |