היא עומדת שם כבר הרבה שנים, חמש לפחות, וכל פעם שאני עובר אני
רואה אותה באותו מצב.
היא עומדת ומסתכלת באותו השלט, "סימטת אלמוני" סימטה חשוכה
שתקועה שם באמצע תל אביב המוארת.
שיער הפחם שגולש על גופה, המבט החודרני שהיא נועצת כמו ילד שרק
עכשיו נולד, מבט המום שמבקש להבין ושפתיי האש החתומות.
ככה, בכל יום. לפעמים אני תוהה מה היא עושה שם כי היא לא עוד
אחד מהתמהונים, אשר כל חייהם עוברים בשאלה.
היא מאלה שיש להם, יש להם הכל, ולא מכסף אלא מההרגשה שהיא
מקבלת.
תמיד החיוך יהיה עליה גם כשהיא לא תחיך, והרצון ייראה על פניה
גם כשהיא תבכה, והיא שם, מושלמת שכזאת, חלק מאלוהיות עצומה
שמבקשת לכפות אותך עד שלא תוכל לנשום.
יש לה הילה בילתי נראית אבל משום מה אני היחידי שכן מצליח
לראות אותה, הילה סגולה, משונה שכזאת לא כמו כל הילה אחרת
שראיתי.
שימלתה השקופה שחודרת דרך עצמותיה מתעופפת לה מרוחות הקיץ
החמות  ואני מסתכל עליה כל הזמן כבר חמש שנים לפחות.
לפעמים אנשים עוברים, מסתכלים, מעלים חיוך או שסתם זורקים
הערה, אבל כבר ממזמן זה הפסיק להפריע לי כי בסך הכל הם לא
מבינים. כשאני חושב על זה הם גם בחיים לא יבינו כי הם לא
רואים אותה, ועד שיבוא מישהו שיראה אותה אני כבר לא אהיה שם.

זה כבר קרה לי פעם....לפני הרבה זמן...כשעברתי פעם ראשונה ליד
הסימטה האלמונית, חודש בערך אחרי שמצאתי דירה חדשה במרכז תל
אביב.
עברתי בסמטה הזו, וראיתי אותו, חולצה מכופתרת פסים, מכנסי
ג'ינס משופשפות עם גיזרה נמוכה ונעלי אדידס אגדיות,  עומד
ובוהה באוויר, ולא הבנתי, חייכתי וחשבתי לעצמי עד כמה אני רוצה
להיות במקומו, לעמוד כל הזמן ולבהות, להבין דברים אחרים, דברים
שלא נכנסו לתוך בית החרושת העולמי, דברים שלא מפרסמים בפרסומות
של ערוץ שתיים. רציתי להבין דברים שרק אנשים אחדים בעולם הזה
מבינים וכשהם רואים טלוויזיה הם מבחינים במילים הסמויות שיש
מאחורי הנקודות המרצדות מול פניהם.
אחרי חודשיים החלטתי לחזור לשם, אבל הוא כבר לא היה אז
התיישבתי על הספסל שליד והתחלתי לחשוב, כמו עכשיו, ורק אחרי
שהמחשבות שלי נרדמו וכולי נהפכתי לאוויר, ראיתי אותה, עומדת
מולי ומאז אני כאן, נשימות גופה כבלו אותי ולא עוזבים.

וכבר חמש שנים שאני באותה המחשבה, לא חושב על כלום חוץ מהמרחק
העצום שיש ביני לבינה, חמשת הצעדים שעושים את החיים.
השלט שעומד כאן יעבור יום אחד למקום אחר ואני תוהה אם היא
תעבור איתו...ואם אני יעבור איתם.
ובסך הכל החיוך שלי לא נגמר, מן הרגשה שאף פעם לא תחשבו אם לא
תבינו.