אם אי פעם, תפגשו אותה - את הילדה העצובה, אל תנסו להתקרב
לפנים שלה. אל תנעצו מבטים בעיניים שלה. היא שונאת את זה וזה
מעצבן אותה. אל תחפשו את הצחוק שלה, מתגלגל בין עשרות אנשים
ברחוב, הוא נעדר כבר כמה שנים. פרסמו פעם איזה מודעה בעיתון
והציעו פרס למוצא הישר. היו הרבה מוצאים, אפילו די ישרים, אבל
כולם איבדו אותו.

אני הייתי בין המוצאים ואפילו די ישר. שמעתי צלילים ראשונים
שלו וחיוך מתעקל בקצה השפתיים, אבל זה היה הכל, אני חושב.
ונעלם מהר מאוד, בזה אני בטוח.

זה קרה פתאום. יצאנו מהשער האחורי בביה"ס. וזה היה היום האחרון
בהחלט של כיתה י"ב. כשהפעמון צלצל, כולם זינקו מהכיסאות ודהרו
במדרגות, העיקר לעזוב כבר. אחר כך, נעמדו פתאום במקום, האטו
מהירות, חיבקו אחד את השני, לחלק נפלו קצת דמעות.חלק צרחו,
התגרו בכיתות י' וי"א שעוד יחזרו לפה... ירקו על הרצפה, על
הדשא המטופח בחצר ביה"ס, קרעו את הדפים של המחברות וזרקו
לאוויר ממלמלים: "סיימנו".

אני הייתי מאלה שלא יודעים מה לעשות עם עצמם... מצד אחד,לא
רציתי להישאר בביה"ס וללכלך אותו כדי לנקום בו על כל השנים,
אבל מצד שני,  גם לא הרגשתי צורך מיוחד לבכות (היו בסיטואציה
יותר מדי אנשים) או להיכנס לאוטו ולנסוע משם, אז פשוט הסתכלתי
מסביבי.
זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את כל השכבה באמת, אחרי כמה
חודשים שכמעט אף אחד לא בא לביה"ס וכולם זייפו אישורים כדי
לצאת. החברים שלי נבלעו בין כל הכתמים הצבעוניים, מסתנוורים
בשמש, של שכבת י"ב של תיכון "האורן", מחזור לא ידוע, שנת 2003-
2002. כולם נראו כמו אותו הדבר.

אבל היה כתם אחד, לא דומה בכלל. בטח אתם יכולים לנחש שזו הייתה
הילדה העצובה. ראיתי אותה עומדת שם, מבולבלת, עם רגל ימין שלה
מתנדנדת בחוסר נוחות ואז היא פשוט הלכה משם. פשוט הלכה. בלי
לדבר עם אף אחד, כי הילדה העצובה לא ממש מדברת עם אף אחד.
אז פתאום ראיתי שהיא חלפה ממש לידי. שמתי לב לזה מאוחר מדי.
היא הגיעה לשער. בקושי ראיתי אותה, אבל אותו - ראיתי היטב.

קמט קטן בקצה השפתיים וצליל חלש של משהו דומה לצחוק. היא צחקה
בקלילות אבל מהר מאוד שבה להיות הילדה העצובה. עקבתי אחריה.
השארתי את האוטו במגרש חנייה ואת חברים שלי עם שאר הכתמים
ברחבת ביה"ס. ראיתי אותה חוצה את הכביש ומרימה את הראש רק כדי
להסתכל לצדדים, עם העיניים העצובות היפות שלה.  

אני זוכר שפעם מישהו שאל אותה: "תגידי, מה יש לך? למה תמיד את
כזאתי עצובה?" והיא ענתה לו: "סתם" ואני זוכר שחשבתי בלילה,
שזה באמת סתם, סתם שאלה מטומטמת וטיפשית. כי הילדה העצובה היא
תמיד עצובה. הכאב שלה שקוף תמיד. יש אנשים שרואים דרכו את עצמם
ומחייכים אליה, חיוך מזדהה. יש שעוברים דרכו-דרכה, שואלים
אותה: "מה המצב?" בלי להיעצר לידה וממשיכים ללכת. והילדה
העצובה בטח חושבת שזה דווקא משעשע. לשאול: "מה המצב?" ולהמשיך
ללכת... בלי שאיכפת באמת מהמצב עצמו.

והילדה העצובה בטח לא ממש מבינה למה כולם שואלים אותה: "מה
קרה" ואם היא לא עונה, אז מפסיקים לשאול... למה אין באמצע. למה
אסור להיות עצובים בעולם הזה ואנשים חייבים להיות שמחים
ועליזים כל הזמן... למה חייבים לחייך כשקשה ולשאול: "מה המצב?"
בלי לרצות לדעת מה התשובה...

הסתכלתי מרחוק על הילדה העצובה. התיק הירוק שלה התנדנד מצד לצד
והשיער שלה היה קשור בצמה, מונחת על הכתף, כמו תמיד. הצעדים
שלה היו איטיים אבל בטוחים והיא לא הסתובבה לאחור אפילו לא
לרגע... ואני... אני הרגשתי שאני רוצה לרוץ אליה, לחבק אותה,
לנשק אותה... להידבק בעצב השקוף הזה שלה... שמעתי את הקולות
מסביב, עטים עוברות מיד ליד חותמות על ספרי מחזור ושוב בכי
ושוב שמחה... ולא יכולתי... נשארתי שם עם כולם, תקוע במקום...

אחרי שלושה חודשים, עליתי על מדים. כאן, בפלוגה, לימדו אותנו
שאסור לבכות... צריך להתחשל. להיאבק בכאב ועצב. אבל אני לא
מסוגל לשכוח את ההבעה העצובה ההיא. את הדמעות האהובות ההן
שראיתי בכל בוקר. את צלילי הצחוק ההוא שחלף על פניי לרגע ונבלע
באוויר...

לא משנה לי מתי החברים שלי יוצאים ואם ניפגש או לא ניפגש כשאני
יוצא הביתה... לא מעניינות אותי בכלל הבנות שמחייכות אליי
ברחוב ובמסיבות... רק היא חסרה לי...

ואם תראו אותה, את הילדה העצובה, תאמרו לה שכשיורד גשם ולא
רואים, אני נותן לו לשטוף לי את הדמעות וחושב רק עליה, שנותנת
לעולם שלם של אנשים מזויפים וצבועים, לגעת ברגש הכי אמיתי
וכמוס שלה... ילדה עצובה שלי...