הבטתי עמוק לתוך עיניו הבהירות. לא הייתה בהן אף לא טיפה אחת
של חרטה על העבר או פחד מפני העתיד לבוא. הוא שכב על מיטתו
והביט על מנורת הלילה, אשר עמדה על שידת העץ הקטנה סמוך למיטה.
מבטנו נפגשו לעתים רחוקות מאוד הן משום שאני השתדלתי שלא לפתח
כלפיו רגשות והן בגלל שהוא היה שקוע במחשבות. אינני יודע על מה
הוא חשב וכנראה שגם לא אדע. לבושו היה רגיל לחלוטין. הוא היה
בן אדם פשוט, שקט ונחבא אל הכלים. שום פרט בהתנהגותו, לבושו או
פניו לא היה יכול להסגיר את העובדה כי שירת באס.אס בזמן מלחמת
העולם השנייה.
רוני נכנס לחדר ואמר שהגיע תורי לישון. קמתי ממקומי ויצאתי
מהחדר. נשכבתי על ספה ישנה בסלון הדירה. לא עצמתי עין כל
הלילה. דמיינתי את עצמי רוני ושאר החברה חוזרים לארץ עם אדולף
היטלר בכבודו ובעצמו כבול לשרשראות, ראיתי כיצד אנו מושיבים
אותו לתוך הכיסא החשמלי, שמעתי את צעקות ניצולי השואה בזמן
הלחיצה על הכפתור וחשבתי על כל אותם שש מיליון (אם לא יותר)
היהודים אשר הושמדו בשואה.
לאחר כשנה כל זה אכן קרה. אדולף היטלר אכן הובל כבול בשרשראות.
אומנם לא אנחנו היינו שהובילו אותו אך בכל זאת חשנו גאווה על
מה שעשינו. לאחר כשנה של דיונים בבית המשפט נידון אדולף היטלר
לעונש החמור ביותר במדינת ישראל - עונש מוות. יום זה יישאר
בראשי לנצח.
הייתי בדרכי לת"א באותו זמן כשהודיעו ברדיו על גזר דינו של
אדולף היטלר. מיד כששמעתי את גזר הדין מיהרתי לביתי להודיע על
כך לאישתי. מבחינתי אותו יום היה מעורב מאוד מבחינה רגשית. מצד
אחד גדול פושעי המלחמה נתפס ועומד לקראת הוצאה להורג. אך יחד
עם זאת, מעשה זה הזכיר לי ולכל תושבי מדינת ישראל את מותם
האכזרי של יהודים רבים במחנות ההשמדה, בגטאות וביערות חשוכי
אור ברחבי אירופה.
אישתי קיבלה את פני עם דמעות בעיניים. היו אלו דמעות של עצב
וכאב. "סוף סוף הוא קיבל את מה שמגיע לו" היא לחשה בקול חנוק
מבכי. הנחתי את ראשה על כתפי והרגעתי את סערת הרגשות שהתחוללה
בתוכה. "אל תדאגי כל עוד אני חיי אני יעשה הכל בשביל לתפוס את
כולם, עד הנאצי האחרון" עניתי לה. באותו לילה נשארנו ערים עד
השעות הקטנות של הלילה. היא רצתה לשמוע הכל. החל מהמלכודת
שטמנו לו ועד לשיחות שהוא ניהל עמנו בדרך לישראל. היא שכבה
במיטה ואני תיארתי לה את כל מה שעבר עלינו. סיפרתי לה על הדירה
בה התגוררנו, על התצפיות שניהלנו אחריו ועל הצורה בה חטפנו
אותו. היא שמעה הכל ולא הוציאה הגה מפיה במשך כל אותו הזמן.
בבוקר ההוצאה להורג התקשרתי לרוני לשאול אם הוא מעוניין לצפות
יחד. הוא הסכים מיד להצעה שכן מותו של הרוצח המפורסם ביותר
בתולדות האנושות היה להצגה הטובה ביותר בעיר. כולם רצו לראות
אך מעטים היו בעלי הסמכות להיות נוכחים באירוע. "ניפגש בכניסה"
אמרתי. נישקתי את אישתי לשלום והלכתי לראות את "הצגת המאה" כפי
שכינו אותה האנשים.
פגשתי את רוני בכניסה. לחצנו האחד את ידו של השני ונכנסו
לאולם. התיישבנו במקומנו וחכינו להתחלת המופע. ואז הגיע הרגע.
קולות האנשים נדמו וראשיהם הופנו לכיוון דלת הכניסה. הוא עמד
שם. עמד וחייך. כעשרה אנשי אבטחה הובילו אותו לכיסא החשמלי.
הוא התיישב ללא התנגדות. כל אותו הזמן הוא המשיך לחייך את
החיוך השטני שלו. אנשים רבים לא עמדו בלחץ והחליטו לצאת
מהאולם. רבים התעלפו וכמה אף נזקקו לטיפול רפואי. לאחר שבדקו
את תקינות הכיסא החשמלי התרחקו כולם, פרט לאדולף היטלר, מהכיסא
החשמלי עד כמה שאפשר. השופט הביט בשעון. כולם חיכו לשעה 12 שבה
ילחצו על הכפתור. "עשר שניות לפני 12, עוד 10 שניות הרוצח
הגדול ביותר שידעה האנושות ימות" לחשתי לרוני.
השעה הייתה 12 בדיוק כשהשופט לחץ על הכפתור. כולם הביטו בגופו
של אדולף היטלר רועדת ונעה מצד לצד. פניו הפכו לחיוורים ועיניו
התגלגלו כלפי מעלה. הדם זרם מפיו כמו מים בחג השבועות בעוד
ידיו ניסו להשתחרר מהקשרים. "עכשיו אני יודע שהוא מצטער על מה
שעשה" חשבתי לעצמי ויצאתי מהאולם. אותו רגע שבו ידיו ניסו
להיחלץ ומבטו ביקש מחילה ייזכר בראשי לתמיד.