כשהייתי ילד, תמיד היו מכינים לי לחם עם שוקולד, לפעמים לחם עם
ריבה. לבית-הספר, לקייטנה, אפילו סתם. ותמיד הלחם הזה, הפשוט,
כיכר לחם לבן, שקונים בסופר בשקל וארבעים. אצל ההנדינים היו
קונים כיכר לחם שחור, אבל רק אצלם. שכבה אחת של שוקולד השחר,
עוטפים בנייר העטיפה המוזר הזה משעווה, והופ הנה ארוחת עשר.
לפעמים יחד עם השוקולד היו מורחים גם מרגרינה, היה לזה טעם
משונה. ואני? אני שנאתי את זה. לא הייתי אוכל את זה, הייתי
מחביא את זה בחדר, בארגז הקש הענק שלי. רק מה, אחרי כמה זמן זה
התחיל להסריח. ממש להסריח. חתיכות עובש ירוקות, גדולות כאלה,
היו ממלאות את הלחם, והכימיקלים של השוקולד היו מתפוררים
לאטומים. החדר הצחין, וההורים שלי לא הצליחו להבין מאיפה הריח.
בהתחלה צעקו על מרגרינה - סליחה, מרגריטה העוזרת הקובנית, אחר
כך חשבו שאני מתבגר מאוד מוקדם, והגוף שלי מפריש ריחות
מגעילים. הארגז שלי כבר היה מפוצץ בפרוסות לחם כאלה, כל כך
מפוצץ, שביקשתי מההורים ארגז חדש, שיהיה עוד מקום. אני זוכר
פעם שניסיתי להסביר להם שאי לא רוצה פרוסה עם שוקולד. לא, הם
אמרו לי, ככה זה. כל הילדים אוכלים פרוסה עם שוקולד, גם אתה
תאכל. אתה לא תהיה לי שונה, נופפה אמא באצבעה. לשווא ניסיתי
להסביר להם בגיל 7 שאני בכלל מעדיף לארוחת עשר באגט טראדיסיון
עם מיונז בנדיקט, שתיים-שלוש חתיכות רחבות של גורגונזולה, שני
נתחי שינקן, קצת חרדל דיז'ון מלמעלה, עוד כמה זיתים סורים
דפוקים בשביל הארומה ואיזה עלה חסה רענן, בשביל הרעננות. ושוקו
בשקית. אני אירופאי, ניסיתי להסביר להם, אבל הם התעקשו. אל
תקשקש לנו במוח, ולך תעשה שיעורים במולדת.
והיום? שום דבר לא השתנה. אני בן 32, ראש יחידת המסתערבים של
המשטרה. אלה שלא שומעים עליהם, עם המסכות סקי על הפרצוף,
שהורגים את המחבלים הכי חשובים. ועדיין, כל בוקר בעבודה מתחת
לנייר השעווה, הלחם המגעיל הזה עם שוקולד השחר. איזה באסה, יא
וואר-אדי. אפילו נוטלה לא הסכימו למרוח, אמרו זה לא בריא. כל
יום אני חוזר הביתה, ובלי שאמא תשים לב מחביא עוד סנדביץ'
בארגז הקש שלי. לפעמים אני נותן למאיר, הצלף של היחידה. הוא
מאוד אוהב. אבל אני בכלל חושב עכשיו לעזוב את הבית, כי אחי
הגדול קרע לי את הפוסטר של דוראן-דוראן אחרי שלא נתתי לו לשחק
בקומודור 64 שלי. |