ועכשיו אני מגלה שבמקלחת אני שר "אילו ציפורים". בקול רם, חזק,
בעצבים, ישר לתוך הראש של השפופרת של הצינור של המים. המים
מתיזים לי בפה, אבל אני ממשיך לשיר, ובזרם המים האדיר והלא
אופייני מתערבבות קצת דמעות שיורדות מהעין של הראש של הגוף
שלי. ואני לא יודע למה זה קורה, השיר כנראה מחבר אותי למשהו
עצוב, משהו בודד, משהו אישי.
קשה לי למצוא אותך, וכשאני מוצא אותך, אני לא יכול להיות איתך,
כי מישהו הגיע לשם לפניי, ומישהו לא יעזוב אותך, הוא לא יתחלק
בך, הוא לא ייתן כלום לאחרים. ואני כועס על מישהו, אבל בפנים
אני יודע שאם הייתי מישהו הייתי עושה אותו הדבר בדיוק, לא
הייתי עוזב אותך, הייתי אוהב אותך. בפנים אני יודע שהילד הזה
הוא אני.
יכולנו להיות נהדרים ביחד, את ואני. שונים מכולם, שמחים מכולם,
אוהבים מכולם. בעולם הדמיון שלי אנחנו זוג מושלם, ובכלל, אם
תבואי פעם לעולם הדמיון שלי נורא תהני, נראה לי גם שתשתכנעי.
אבל לא ביקרת, ולא תבקרי, כבר בנית לך עולם משלך, עם גדר
משוכללת ועתיד שכבר נכתב, ואין מקום לאלתורים, ואני מין אלתור
שכזה. וכמה אני רוצה לגיד לך שאני אוהב אותך, עוד לפני שאפילו
נגעתי בך.
וביום שישי בערב יש זמן לאהוב ולברוח, להתחבק ולצחוק, להביט
ולאהוב, לאהוב ולהזדיין. אבל אני לא, מתרגל לעצמי, חולק את
עצמי עם עצמי. אני רוצה אותך, אבל את מאוהבת, מאורסת, נשואה.
וביום שישי בערב אני מאונן ושר "אילו ציפורים", וגומר בקול רם,
חזק, בעצבים, ישר לתוך העיגול של הקרמיקה של האסלה. חלק נדבק
לי ביד, אבל אני ממשיך לשפשף, ובזרם השפיך האדיר והלא אופייני
מתערבבות קצת דמעות.