זה מגיע אט, אט,
חודר להכרה
כמו טפטוף
גשם קיצי.

זה זוחל שקט, שקט,
מתחת לעור,
כמו גירוד
דשא באביב.

ויום אחד,
אתה קם,
לא האדם שהיית,
לא האיש שהכרת.

ויום אחד,
אתה מביט לאחור,
על חייך,
על השגייך.

הם לא מרווים
את צמאונך,
הם לא משביעים
את רעבונך.

אתה רוצה יותר,
רוצה מושלם,
רוצה הרבה,
רוצה תמיד.

ואז אתה,
מתיישב,
נושם עמוק
ולא עושה דבר.

ואז אתה,
מרגיש,
ששוב לא אזרת,
אומץ.

לא לקחת אחריות
על החוסר,
על העלוב,
על המעט.

אז תהיה כמוני,
קח את זה,
בידיך,
ולך לאן שצריך.

כי זה לא ישוב,
האומץ,
כל יום,
הוא כבר במקום אחר.



הנוסע השמיני.