לפעמים יש דברים עליהם לא ניתן להבליג, שנחרטים בתודעה על אף
היותם סתמיים:
במוסף המיוחד של ראש השנה קראתי כתבה אודות "כוכב נולד".
עיתונאית אחת, לא זכור לי שמה - כנראה אין חשובה היא, אף על פי
כן - ראתה לנכון לנתץ מיתוס אונליין, לחבל בפריחתו על מנת
שייבול בידיה, שהסקופ הזה של הדעיכה יהיה בלעדי לה.
באותו מוסף קבוע דפדפתי הלאה ושוב אותה ברייה טווסית שוקעת
בנוחות בכורסת אמריקן קומפורט, רגליה נתונות בנעלי בית מפרווה
בדמות של דיסני. היא קינקית והיא IN והיא משפצרת עצמה לכתוב על
דברים שברומו של עולם. היא עיתונאית, כאילו כזה.
והיא כתבה על סדנה אידיוטית בעירום מלא בכזו אכזבה. אמרה שחשבה
לפגוש שם מי ועוד מי שיהיו עירומים, כדי שתוכל לרכל עליהם
באותיות. והיא כתבה על ההיא עם הקפלים והשומנים ועל ההוא עם
הזקן והכרס. יש להזכיר כי מטרת הסדנה היא לפתח אינטראקציות עם
הסביבה ומיועדת לאנשים החסרים בבטחון עצמי במידה רבה המפריעה
לתפקוד היומיומי שלהם. אכן, כמה מאכזב שהסדנה המתיימרת לא
כוללת אלא מטורפים הלוקים באטסתטיקה אלמנטרית שכוללת עור מתוח
בכל מחיר וירכיים שאובות. בכלל, הקונספט שלה לחיים כולל בעיקר
את המילה "קונספט", לא יותר מזה.
חרף סלידתי, ואולי בעטיה, החלטתי לקרוא. אחרי שלוש פסקאות נמאס
לי. לא נדרשו הרבה שילובים בין עיצורים ותנועות כדי לקלוט
שבשעה שויקי כנפו צועדת לירושלים ובולעת עלבון צורב של חרפת
רעב כדי לצאת למאבק, הגברת עיתונאית (שמתחככת ביאיר לפיד
וושכמותו על גבי דפי המוסף) מביעה לעג בהפטרה גסת רוח סטייל:
"פגשתי בסדנה בעיקר גברים משועממים ועבי כרס ונשים בשיער בלונד
חד-הורי מוזנח".
ההברקות הבאות נחסכות מן הקורא המשכיל ו/ו אנושי.
נחסך מן הגברת האצילה חברתית (השד יודע איך זה בכלל קרה...) כל
פן נוסף שכבד אותה ואת קוראיה, למשל כמו: "יש נשים חד-הוריות
שאין להן מה לאכול ושיצאו למאבק", או כגון: "לא כל אישה
חד-הורית היא בהכרח נזקקת או בלונדינית או בעלת כמיהה להפוך
לכזו". לא, לא, לא! לגברת המבקרת יש דעה מוצקה בערך כמו גלידה
תות-וניל. היא נשואה לגבר עשיר ובעל מעמד חברתי, היא לא עובדת
קשה, היא עסוקה בעיקר בחיוכים למצלמות ובפרימיירות להצגות,
בקניות ובמסע טיפוח אגו מסחרר בו היא מרכז העולם וכולם עפר
לרגליה. לך תדע, אולי בסודי-סודות נאפה במכונות ההדפסה איזה
ספר ילדים מאויר למשעי שהיא חשבה שהולם יהיה לשחרר לאוויר
העולם, אולי היא אפילו מתנדבת פעמיים בשנה לדגמן בתצוגות אופנה
שכל כספן מיועד קודש לעמותה נחשבת שנראית טוב ברזומה. בסך הכל,
היא כמוך וכמוני, לך תדע באמת לאן היתה מגיעה לולא נישאה לאדם
הנכון חברתית...
ובכן, כל שנותר לי הוא לשלות קושיה קלישאתית מהארכיון
התת-מודעי שלי, שהרשימה אותי בגיל 17 בערך ולשתף את כל מאן
דבעי:
איך את ישנה בלילה, "עיתונאית" קטנה שלי?
דעתי האישית, שהיתה חייבת להיכתב ולהתפרסם איפה שרק לא יהיה. |
