22/12/03
ויהי ערב

בשש לפנות ערב של היום הקצר בשנה היה חושך מוחלט ברחוב שלנו,
שפנסיו שמזמן הושחתו לא תוקנו מעולם. בחדר המדרגות שלנו נותק
החשמל כבר לפני זמן רב בגלל פיגור בתשלומים.
הדירה נעטפה בריחות פיתוי של מכירה. נגה אפתה עוגת תפוחים
וקלתה ערמונים, אני הברשתי קינמון אל תוך השטיח בסלון. באוויר
עמד ניחוח עוגת השבת של חנה'לה.
אורזך, הקונה, היה צריך להגיע בכל רגע. קבענו להיפגש בשש.

"אוררזך" הדלת נפתחה. הוא עמד בחדר המדרגות החשוך.
"נגה"
היא הושיטה לו יד, אך הוא חתר פנימה כטיל מונחה.
עיניו, שברקן העמום שיקף רק את העומד מולן, בחנו תקרות וקירות
וסימני רטיבות, שהועלמו בציורי הקיר של נגה.
"עיניים של סוחר סוסים." לחשה נגה.
סוחר סוסים לא צריך להבין בסוסים, אלא בסחר סוסים, בודק ת"ק
פרסאות וריבוא שיניים כדי לדעת כמה יקבל תמורת הנכס.
"אני קונה להשכררה" אמר.
"השכרה למגורים?" אצבעה של נגה תופפה על השולחן.
"ררק סטודנטים. לא מתעסק עם דבררים אחררים." אור כהה שטף
מעיניו. "נכס מניב ררווחים. אתה מבין?'' הוא דיבר רק אלי.
נשמע הגיוני. זו דירה קומפקטית, וכשהיינו סטודנטים, שבה הרחוב
הסימפטי גם את לבנו.
"אבא של אשתי הוא הבנק. יש לי הררשאה."
"שיהיה במזל" אמרה נגה "פעמיים כי טוב."
אוררזך בהה, לא מבין.
"ערב יום שלישי. פעמיים כי טוב."
חתמנו.

"ומה זה הציוררים על הקיררות?'' שאל אחר כך.
"נגה אמנית."
הוא בחן את הקיר מקרוב. מפת העולם הענקית, שהדבקתי בחפזון לצד
הציור, הדיפה ריח מנטה של משחת "זברה".
ככה אני מדביק פוסטרים על הקירות הורודים. מערבב אדומלבן לצבע
אחיד. ריח המנטה הטרי הסתיר-הסגיר סדק רוחב מבוייש, שחתר ממזרח
למערב, תחום בין שישים לארבעים מעלות צפון, חוצה את רוסיה,
נושק לצפונה של סין, מתפתל בין בלרוס לאוקראינה, חותר באטלנטי,
מדרים מעט וצולל נעלם במי הים מול פסל החירות.
"פופאי?" לראשונה הבחין בנגה. "פופאי שחור?"
את הסדק בקיר הוא לא גילה. או שכן.


23/12/03
לפנות בוקר

"אני לא נרדמת."
שנים רבות וארוכות אנו מתגוררים בדירה הראשונה שלנו, וזה הזמן,
אמרה נגה, לעקור מכאן. בית קטן ממתין לנו עם חצר ענקית ומטילות
וברווזי שמירה צרחניים ופסלים בחצר וציורים בבית...אבל בינתיים
נדדה שנתה של נגה בלילות, מפרפרת בין חדר לפרוזדור.
"יש לנו קונה, תרגיעי."
הייתי רגוע לחלוטין. חתמנו על זכרון דברים, וביום רביעי בבוקר
החוזה יהיה חתום.

אבל נגה כבר רפרפה אל מחוץ לחדר ולפרוזדור ואני אחריה.
מהקיר המשותף לסלון ולחדרנו חייך פופאי. המישורים הירקרקים
זרחניים של רוסיה חייכו באור לרגע של מכונית עוברת.
"הסתכל במפה." אמרה נגה
המכונית כבר חלפה, והחושך חזר למשול בחוץ, אבל על מפת העולם,
ריצדו עדיין שרידי האור החוזר. בין מזרח למערב, בין שישים
לארבעים מעלות צפון קרן אור יציב.
"האור נובע מבפנים, ראיתי גם בחדר" אמרה נגה "צריך להוריד את
המפה מהקיר."

מלבן ורוד ולח עדיין של טיח "זברה" הקיף את הסדק החשוף.
הוא היה מעט פתוח יותר מכפי שהיה אתמול. מתחת למשבצת, שבה
נפגשו  מערב רוסיה ואוקראינה, נפער בו לוע מואר ומסנוור.
"אפשר להכניס פנימה יד."

יד בוערת ואדומה.
כמו פלפל חריף. בהתחלה לא מרגישים ואחר כך אי אפשר לברוח.
"הראה לי!" נגה היתה מבוהלת "אולי זה חשמל?"
ורידי כאב פעמו במעלה זרועי. היא עטפה אותה במגבת רטובה והביטה
בדאגה בלוע הפעור.
"הסדק התרחב, אודי, הם יבטלו את הקניה."
"חמשת אלפים שקל פיצויים בזכרון דברים." באמת שלא דאגתי. לא
הנחתי לפסימיות הממאירה שלה לדבוק בי.
"תוכל לנגב אתו ת'תחת. להוציא כסף מסוחר סוסים זה כמו לחלוב
קיר."

נגה הביטה בחלון. הכל עטוף בחשכה עבה. מכונית כבויית פנסים
עברה ברחוב.
"הוא ישכן כאן סוסות עבודה." היא אמרה "מארבע כנפות הארץ."
לא עניתי.
"לולא היו הפנסים ברחוב שבורים, על כל אחד מהם היתה נשענת
מישהי. לא נוכל להשאר כאן!'' קולה חתך חריף ומריר.
בזהירות קילפה את המגבת וסחטה מיץ אלוי ירקרק על אצבעותי
הקמוצות. כבר לא כאב בכלל.

"קמצן" היא חייכה "שחרר אגרוף!"
שחררתי.
מטבע של חמישה שקלים התגלגל אילם על השטיח הקינמוני.


כשזרחה השמש, חילצה נגה את המטבע האחרון מן הקיר. הוא התגלגל
על השטיח והצטלצל לשלום עם תשע מאות תשעים ותשעה מטבעות אחרים.
הלוע הפעור חתם שפתיים לסדק, והאור נאלם דום. ידה הימנית היתה
אדומה ובוערת.
"נותנים לו את הכסף?..." שאלה "...להדביק מחדש או לא להדביק?"
"תדביקי!"
מהורהרת משחה שתי וערב פסי טיח ורודים באחורי המפה, הכווייה
חבושה במגבת רטובה.
הצמדתי את אלסקה לקיר, ונגה פילסה כנגדה את מזרח סיביר.

ואישוני נוקבו באור.
קליפות סיד וגושי טיח התגבהו במהירות מול ערמת המטבעות, עוד
מעט יגעו בתקרה שתקרוס עלינו. כמו בשורשי פיקוס אלימים,
הסודקים את אספלט המדרכה בגישושיהם אחר ברכות הביוב, נחרצו
קווי אורך וקווי רוחב וורידי אלכסון חוצי גבולות ששיבצו את
המפה באור. קיר של נייר ואור.
סין, תאילנד, רומניה, ניגריה- להטו כמו בגלובוס החשמלי, שהיה
לי כשהייתי ילד. רק פופאי נותר שלם.
מיהרתי אל חדר השנה. גם מן הצד השני נראה הקיר כמדרכה פצועה
וזבת אור. כשחזרתי כבר היתה המפה שרועה על מגדל המטבעות שקרס.
נגה הצביעה על הקיר שהתאחה. אף לא סדק.


23/12/03
ויהי ערב.

"מה סיכמנו?" לחשה נגה בשש אחר הצהרים "סוחר סוסים צריך להבין
בסוסים?"
"רק בכאלה שהוא מוכר."
"מישהו יקנה את סוסת הפוני שלו?"
פוני מדובלל הסתיר את עיניה של הגברת אוררזך העגולה והמימית
כתפוח מבושל. אביה, הבנק, יכול היה לתלוש פיקוס על שורשיו
ויונקותיו. עוג.
"ודאי למגורים!" רעם הבנק, וזנב הרהור כפירה שצרב את ידי השיר
כמה פיסות מן הקיר.
"לא מסתבכים עם השכרה לעסקים. לכסף אין ריח, לא צריך לבדוק
מאיזה מים שותים השורשים."
"לא דוחפים אף" הוסיף האוררזך "לתחתונים של הדייררים."
"וכשלא דוחפים אף" סיכמה התפוחית המבושלת "אין ריח."

"כאן היתה מפת העולם" הראה אוררזך לחותנו "חשבתי שמאחורריה
מוסתרר משהו, אבל הכל נרראה בסדרר."
עוג התבונן מוקסם בציור.
"הגבררת אמנית." אמר אוררזך
"למה פופאי שחור?" שאלה התפוחית.
"זה מתוך סרט מצוייר" השיבה נגה "'אוהל הדוד פופאי'. פופאי היה
תום ובלוטו - סיימון לגרי."
"תוכלי לחתום, נגה, פה על הציורר?"
"תחתום אתה" אמרה נגה "הנה חמשתלפים. בדיוק."
הוא בהה  לא מבין.
"אתה יכול לספורררררררררררר."
יחד הפכנו את צרור המטבעות על הרצפה.

התפוחית התפלשה בקינמון על השטיח. אוררזך ועוג התפתלו על
הרצפה.
"הפסדתם עסקה במזלטוב" אמר עוג "יום שלישי. פעמיים כי טוב."
"קללות ומארות ברקיע השמים..." השיבה נגה, מביטה ברחוב חשוך
הפנסים "...ויהי ערב ויהי בקר יום רביעי. רע לעסקים."
"מטוררפת!" הדלת נפתחה. הוא עמד בחדר המדרגות החשוך ואחז בקושי
בשק המלא. את זכרון הדברים המבוטל השליך על הרצפה.
"לא תצאו מכאן לעולם ועד תעמוד הדיררה הזאת רריקה!!!"

הדלת נסגרה מאחורי נגה.
היא חייכה.
הקיר נפתח לפנינו בחיוך מאיר.

ת.מ.ז