אין בי חוכמת ידיים
לצייר את דיוקנך,
אצבעותי אילמות, מכחולי אובד-רוח,
רק חוכמת המילים תעמוד לי, אולי,
לנסות לשרטט קלסתרך, דודתי,
הצעירה הבאה בימים.

מחטי העיניים המייסרות
מזנבות בלחישה במחשבתי המתקשה,
כמו כלב-רועים בשיה רפת-כוח,
וכשאת מספרת לי סיפורו של כל תלם
שהנון-קונפורמיזם חרץ בלחייך,
גבותייך מחרות-מחזיקות
כמו מקהלה יוונית,
ושפתייך המואדמות מתמרנות כלוליין
בין לעג מר להומור דק,
משתרבבות, רוטטות,
לזכר עלבון ישן-נושן בציר 1950,
נפרשות ברכות: "זה הנין, הוא עוד לא מדבר,
אבל כמה שהוא חכם!"

טוב לשבת מולך, דודתי רחל.