שירים שראיתי במקומות שונים בבית:

חדר השירותים שלי לא נוטה
לשרת רבים.
הוא משרת בעיקר כמקלט.
אלפי דמעות יבשות מציירות
על כתליו את תמונת
יגוני הנשכח.
תקרה נמוכה בגובה רגיל,
חפצים רבים סדורים
במסדרים מוזרים
וכסא שנועד רק לרחבי ישבן,
מתוחכמים.
דלת השירותים נפלאה להשענות,
כשהראש נח על סף הכיור
והמים זורמים בו,
או לא
והציורים על הקיר
מועשרים מרגע לרגע
בעוד סיפורים ישנים
ומדכאים בחזרתם.
אין דבר המדכא כחזרה.
רפטיטיביות היא תמצית
האומללות
ותמצית חדר השירותים שלי.

בצד החדר,
מתחת לחלון,
נעוצה המיטה.
שתי כריות,
סדין עם גומי
מתוח בחלקים,
מקומט באחרים
ומקופל על עצמו
בצד,
כמו קפל שומן.

יש גם שמיכה (לבנה
עם נקודות צבעוניות)
ומגבת רחצה בשלושה פסים (סגול-תכלכל דהוי,
לבן דהוי גם כן ואדום לא כל כך דהוי,
דווקא)
לאורך,
שהנחתי שם,
בשביל שהשיר יהיה
מעניין.

המרפסת שלי היא לא מרפסת
באמת.
אין כל דבר שהופך
אותה לאחת,
פרט לשמה.
היא חדר עם חלונות
גדולים ומאוורר,
לעונות המעבר,
וארונות בהם שמים ספרים
שלא נקרא עוד,
ומשחקים שכבר
לא נשחק בהם,
ולפעמים גם דפים
שאף אחד לא יכתוב
עליהם
ואם לילה,
או אם הצלחת לסגור
את הוילונות הקשיחים,
אז תוכל להפעיל את התאורה המוזרה שבה -
ארבע נורות מצביעות
לכוונים שונים,
ואתה שרוע לך על הרצפה,
או השטיח,
מנומר בכתמים של
אור וצל.
רק מחכה
לצייר

אני אורב בשכיבה
לפתח חדרה של אחותי.

הדלת פתוחה
ושלושה פסים של אור -
אחד עבה באמצע
ושניים דקים
פורצים החוצה מחדרה.

פנים החדר -
חידה מוכרת,
שאיבדתי בה עניין.

עכשיו שקט,

עוד לא התרגשה עליי
סערת אחותי
הקטנה.

שלוש דלתות ארוכות
(אחת ארוכה קצת
יותר)
וחמש מגירות,
שנראות כמו שמונה.

שתי הדלתות הקצרות
יותר
מרכזות את רוב העניין.

במדף התחתון - הספרים שעוד לא
קראתי (או לא קראתי לאחרונה)
ומילון אוקספורד.
תמיד בולט לעין - אייזק
(מסומן בי'.) אסימוב
השמש העירומה (מהילדות).

במדף מעל - חולצות בשלוש
ערימות סדורות ועוד
אחת
לא סדורה.
תמיד בולטת לעין - חולצת
סיום בית הספר היסודי,
עוד עולה עליי,
אבל הכתב עליה דהה.
מעל - מכנסיים וחולצות
ארוכות.
(המכנסיים הקצרים
שאני לובש לרוב
לא מגיעים לארון)
מדף מעל - טריינינג עם דמות
של דיסני,
מעליו ספרים בערבית
ועצמים אחרים הנחבאים
מהעין,
ומעל זה
ג'ינס קרוע וחולצה
של קבוצת הנערים
המקומית בכדורגל.
(פרשתי
הרבה לפני הבוגרים)

יתר הארון מת.