כשהלכתי לקחת את הילדה הקטנה שלי מהגן, לא מצאתי אותה, גם קצת
התקשתי למצוא את הגן, כי רק עברנו לכאן לפני שבוע. אבל כשלבסוף
מצאתי את הגן, לא מצאתי את מיכל.
הלכתי לכיוון הנדנדות החרוקות, מיכל תמיד אהבה להתנדנד, להרגיש
שהיא מסוגלת לנגוע בשמיים, אבל הנדנדה הייתה מיותמת וזזה קלות
לצדדים כמגחחת עלי שאני לא מסוגלת למצוא את הילדה הקטנה שלי.
בסוף מצאתי ילדה ג'ינג'ית קטנה שפעם ראיתי את מיכל מדברת איתה,
היא רק משכה בכתפיה וסובבה את הקרוסלה במהירות כפולה. המשכתי
להסתובב בגן בחוסר מיקוד מצפה בלב שמיכל תקפוץ עלי מאחור כמו
תמיד כשהיא נעלמת. בקצה הגן הייתה חומה ומעליה שיח, יד קטנה
הזיזה מספר עלים יבשים וילד קטן יצא מאחור, הוא חייך אלי והחל
מדדה על החומה כידו מורמות לצדדים כדי לא להחליק. הוא שלח מבט
לאחוריו וראיתי עוד דמות משתחלת מבין השיחים, שערה הבלונדיני
נפל על פנייה והילד חזר מהלך על החומה בזהירות, כמו ציפור
החסידה המייצבת עצמה בכנפייה. בסוף החומה הילד קפץ  על האדמה
ורץ אל הנדנדות. נשארתי לעמוד שם, מחכה.
הילדה העבירה את אצבעותיה הקטנות בשערה החלק וניסתה להשוות לו
מראה מסודר, היא החלה מתקדמת לאיטה על החומה, ידיה זרוקות
לצידי גופה בשוויון נפש ועיניה מביטות בי בשקט. מיכל נעמדה
מלפני על החומה כששערה הבלונדיני נח בחשש על גבה ואפה הקטן
כמעט נצמד לשלי. "היי" לחשתי והיא נתנה לי חיוך מאולץ והשפילה
מבט לרצפה, הרמתי אותה במחווה אימהית נדירה וידיה הקטנות חיבקו
בחוזקה את גופי, "קרה משהו?" שאלתי ועיניה הירוקות ננעצו
בשלי.
התיישבנו יחד על החומה, "את מבחינה במשהו חדש?" שאלה ואני
הרמתי אותה מהחומה והעמדתי אותה מולי, בוחנת אותה בעיני.
"פירקת את הצמה" חייכתי אליה "אחרי כל הזמן שהשקענו בבוקר בכדי
להכין אותה" אמרתי והחלתי מדגדגת אותה, היא צחקה וראשה הקטן נע
בתנועות סירוב. "אז? מה חדש?" שאלתי והיא הצביעה על ראשה,
"הצמה!" הכרזתי בתנועת ניצחון והיא צחקה, "לא, הכובע" אמרה.
"נכון, באמת איפה הכובע" איך לא ראיתי שהכובע הכתום נעלם.
"הוא לקח אותו" אמרה והצביעה בכיוון הילד שהביט בנו מהנדנדות.
"לאן?" אמרתי והתחלתי קולעת למיכל צמה חדשה.
"הוא אמר שהוא יחזיר אותו אם אהיה נחמדה" חייכה אלי.
"את בכל מקרה נחמדה" חייכתי אליה
מיכל הנהנה ונתנה לי יד, ביחד הלכנו לקחת את תיק האוכל שלה, על
התיק נח כובע והיא קפצה משמחה וישר חבשה אותו. "אמרתי לך שאת
בכל מקרה נחמדה" אמרתי ומיכל הנהנה שוב.
כשפנינו ללכת הגננת אמרה שמיכל השתלבה יפה, אני חייכתי ומיכל
הנהנה לגננת, היא הורידה את הכובע ורצה לכיוון הנדנדות, הילד
כבר הלך משם אבל מיכל הניחה את הכובע בזהירות על אחת הנדנדות.
היא דחפה את הנדנדה ונתנה לכובע לנגוע בשמים.
כשחזרנו הבייתה שמתי לב שהכובע לא אצלה, כששאלתי היא רק משכה
בכתפיה והביטה בשמיים.