השעה הכי יפה ביום זאת השעה של חמש אחה"צ, השמיים מתחילים טיפה
להחשיך אבל לא לגמרי, גוון של שקיעה. המדרכות שקטות, כולם
מתחילים להתעורר ממנוחת הצהריים או מסיימים את העבודה.
זאת שעה שגורמת לך לשתוק.
להכין את הקפה של חמש אחה"צ שאין עליו, להוציא את הסיגרייה
מהקופסא ההולכת ומתרוקנת ולצאת לשבת בחוץ, על הכיסא או על
המדרגה בכניסה לבית. לבד עם עצמך. אתה חושב.
לא משנה על מה, אתה לא נתפס על מחשבה אחת ספציפית.
זאת שעה שגורמת לך להתגעגע.
פתאום אתה נזכר באנשים ואתה מקבל את הקריז הזה שבא לך לראות
אותם, לחבק ולשמוע מה איתם. אבל אתה נשאר עם הגעגוע בפנים,
ואתה לא מרים את הפלאפון שלידך ומתקשר לשאול מה נשמע. כי זה
יישמע מוזר פתאום שאתה מתקשר, מה קרה... עוד לא הגיע יום שישי
שכולם מתקשרים לכולם ועושים את עצמם החברים הכי טובים ובאותה
הזדמנות מבררים למי יש רכב פנוי, חומר טוב ומסיבה לצאת אליה.
כי חייבים, יום שישי, חוזרים מהצבא, אין מצב שתחזור ביום א'
ולא יהיה לך מה לספר לחבר'ה שבפלוגה מה עשית וכמה שתית וכמה
עישנת ואיך בילית אחרי שנשבזת ככה שבוע או שבועיים או כמה
שתקעו אותך בצבא.
ובצבא השעה הזאת של חמש אחה"צ כמעט ונעלמת.
ואז אתה מעריך ומתגעגע, כי לעולם לא תוכל להבין משמעות של דבר
עד שהוא אוזל לך מבין הידיים לפתע פתאום ולא קיים יותר בשגרת
היום.
רק שמשהו נעלם לך בדרך כזאת או אחרת אתה מבין כמה זה היה טוב,
כמה אתה מתגעגע...
אז אתה לא מרים את הפלאפון.
אתה לוגם עוד לגימה מהקפה ולוקח עוד שאכטה מהסיגרייה.
וכבר הופך להיות שש. ואותם אנשים שנזכרת בהם בחמש ורצית להתקשר
אליהם כי התגעגעת כבר נעלמים ואתה חוזר לפעילות התקינה.
ואתה לא מתקשר.
והיא נשארת בלי חיבוק.
היא לא יודעת שחשבת עליה בחמש אחה"צ.