את השדון שלי פגשתי ממש במקרה. או לפחות ככה אני חושבת - הוא
אומר שהוא ניסה כבר פעמים שאני אפגוש אותו ותמיד משהו התפקשש
אבל שהכל מתוכנן ושאני לא אחשוב אחרת.
אבל אני בכל זאת לא מאמינה לו... זה היה בצו הראשון שלי. הייתי
בתל השומר, אחרי כל המבחנים, שאלות ובדיקות מביכות שעברתי -
וכל מה שרציתי לעשות היה לשתות קולה קרה, אם אפשר קפואה. הלכתי
למכונת פחיות והכנסתי 5 ש"ח, לחצתי על קולה ויצאו לי שלוש
פחיות. לא אחת, לא שתיים, שלוש. כמובן שזה משמח, כאילו עניין
של מזל טוב, אבל מה לעזאזל אני צריכה לעשות עם שלוש פחיות
קולה? לא הייתי עד כדי כך צמאה. מאחורי עמדו שתי חיילות. שאלתי
אותן אם הן רוצות שתי פחיות קולה, כי אין לי מה לעשות עם שלוש.
הן שמחו מאוד ולקחו את הפחיות ואני הלכתי לי לשבת בצל ולהנות
מהפחית. פתחתי אותה ובמקום שאני אשמע את הקול הזה שעושים
הגזים, שמעתי מעין צעקה קטנה של ייצור כלשהו. אחרי שניה התעופף
מולי באוויר שדון קטנטן, בגודל של פרפר גדול, בצבע אדום לבן,
והתחיל לדבר. הבעיה היא שהוא דיבר נורא מהר ולא עצר לשניה...
ממה שהצלחתי להבין הוא אמר: "כמה בעיות היה לי בדרך לכאן. אפשר
לחשוב איזה משימה קשה נתנו לי ואני מסתבך על ההתחלה. חיפשתי
אותך בכל מקום. סוף סוף מצאתי אותך." לא ממש הצלחתי לעקוב,
הייתי עסוקה בלהסתכל לצדדים - הייתי בטוחה שמישהו גם רואה
ושומע אותו, אבל אף אחד בכלל לא יירק לכיווני, שלא נדבר על
הסתכל.
אחרי חמש דקות של התקפת מילים מהירה הוא שתק. פשוט עמד לו שם
באוויר ובהה בי.
"נו?" הוא שאל.
"מה נו?" עניתי לו.
"שאלתי אותך מה את חושבת."
"מה אני חושבת על מה?"
"על מה שאמרתי לך הרגע."
"תשמע, חרק מדבר, או שדון, או שאיך שלא תקרא לעצמך. אני לא כל
כך רוצה שאנשים ימשיכו להסתכל עליי רק בגלל שאני מדברת לעצמי,
אז אם לא אכפת לך לעזוב אותי כדי שאני אוכל ללכת ולקנות לי
קולה קרה ולקוות שלא יצאו לי משם עוד חרקים כמוך. תודה."
"לא כדאי לך לעזוב אותי, אני באמת משהו מיוחד." הוא המשיך
להציק עם הדיבור המהיר שלו.
"אה כן? אני בטוחה. ברגע זה אתה לא יותר מסתם הזיית עייפות של
ילדה בת 17 שחם לה ורוצה הביתה, ואם לא תוכיח לי אחרת אני
הולכת מכאן ועוזבת אותך, כמה שתהיה מיוחד." הרגשתי קטלנית אבל
המשכתי בהבעה של רוצחת ובהיתי בו.
"את רוצה קולה, נכון? אז אני אומר לך שעכשיו כשתלכי לקנות את
הקולה שלך באותה מכונת שתייה שקנית אותי, את תלחצי על קולה
ויצא לך ספרייט. וכמה שלא תנסי, ייצא לך כל הזמן ספרייט, ואת
הרי שונאת ספרייט נכון?" הוא אמר בהבעה מרגיזה.
"זה לא קשה, בערך כל בן-אדם שני שונא ספרייט. אבל אנחנו נראה
לגבי זה." קמתי והלכתי למכונת שתייה. שמתי שוב 5 ש"ח ולחצתי על
קולה. יצאה לי פחית קולה למהדרין. הלכתי בחזרה לספסל איפה
שהשדון חיכה לי, חייכתי אליו ופתחתי את הפחית בהנאה גדולה
לשמיעת הצליל של הגזים.
"נו, איפה הספרייט שלך?" שאלתי ולקחתי לגימה גדולה. אחרי שניה
ירקתי הכל החוצה ואפילו היה נדמה לי שירקתי על השדון, אבל זה
כאילו עבר דרכו.
"מה זה?" שאלתי. "עבדו עליי, זה ספרייט בתוך פחית של קולה!"
"אמרתי לך!" אמר השדון בקול מעצבן. "עכשיו את מאמינה לי?"
"אז מי אתה? או יותר נכון מה אתה? ולמה אתה כל כך מתעקש שאני
לא אשתה קולה?"
"אני השדון שלך, האמת היא שאין לי שם אבל את יכולה לקרוא לי
איך שאת רוצה, אבל לא צריך לקרוא לי אני בא לבד."
"חה חה, מתחכם נהיית. אז מה זה אומר שיש לי שדון? ולמה דווקא
פה, בבקו"ם, אני פוגשת אותך?"
"כי כל אחד שעבר צו ראשון בסופו של דבר פוגש את השדון שלו.
לפעמים זה לוקח שעות, ולפעמים ימים. לך זה לקח כמה דקות כי אני
מהיר!" הוא אמר וחיוך גדול התפשט על הפרצוף הזעיר שלו. "עכשיו
בואי נלך הביתה."
"אה, פתאום אנחנו גרים ביחד. הבנתי אותך. אני רוצה עוד
הוכחות!" תבעתי בחוזקה.
"בואי אני אסביר לך דבר אחד או שניים, ילדה. אני השדון שלך,
מהיום והלאה אני אלווה אותך לכל מקום. אף אחד לא יכול לראות
אותי חוץ ממך - כשם שאת לא יכולה לראות אף שדון אחר חוץ משלך.
תפקידי הוא לשמור עליך ולנתב אותך למסלולים שאת חתומה עליהם
בחייהם, ולהפגיש בינך לבין נשמות אחרות שיש לך חוזה איתם. את
יכולה להיות חברה טובה שלי ואת יכולה גם לשנוא אותי. כך או כך,
אני זה שישפיע עליך במידה הכי גדולה בהמשך החיים שלך וכדאי
שתכירי בזה כמה שיותר מהר." הוא סיים את הנאום שלו ובהה בי,
מחכה לתשובה.
"ואני אמורה להאמין לך? תנסה להיות פה במקומי לרגע. זה לא יכול
להיות! גם לאמא שלי יש שדון? גם לאח שלי? גם לחיילת שעכשיו
ראיינה אותי? איזה שטויות אתה מדבר!"
"האמת היא שלכולם יש אחד וזו עובדה. וכמה שיותר מהר תאמיני
בזה, ככה יותר מהר אני אעזור לך".
"טוב, אתה יודע מה, בוא נלך הביתה ונדבר על זה כבר בדרך, אני
רוצה לעוף מפה."
"אוקיי, אז עכשיו עלייך לקחת את קו 2 למסוף של האוטובוסים ומשם
לקחת מונית שרות למחלף בר אילן ומשם קו 164 לאזור רחובות."
"מה? איך אתה יודע את זה? אני בדיוק התכוונתי לשאול מישהו איך
מגיעים לרחובות."
"אמרתי לך - אני פה לעזור. בין היתר."
"אבל מה זה שווה? ככה אני לא לומדת כלום בעצמי. תוכל אפילו
לעזור לי בבגרויות אבל זה אף לא יהיה אני זאת שתשפיע על המהלך
של החיים שלי. מי רוצה לחיות ככה?!"
"זה לא עניין של רוצה. כולם חיים ככה", השדון אמר בקול קר.
"אני לא מסכימה עם זה, אני לא יכולה לדבר עם האחראי שלך או
משהו?" שאלתי
"אוקי, אני רואה שאת אישיות חזקה. יודעת מה? אני הולך לספר לך
משהו שייקרה לך בעתיד הקרוב, ולשדונים אסור לעשות כאלה דברים,
אבל אני אקח את הסיכון רק הפעם, בשבילך".
"סבבה", אמרתי וחייכתי, "shoot, I am ready".
"כשתגיעי הביתה תחכה לך הודעה מהבחור שאת "דלוקה" עליו כבר כמה
חודשים. מסתבר שגם הוא עלייך ובסוף אתם גם תהיו חברים."
"מההההה?!" צעקתי. אוקי, עכשיו באמת התחילו להסתכל עליי אנשים.
נרגעתי לכמה שניות והמשכתי לדבר בשקט. "אני לא מאמינה, אם זה
נכון, אתה תהיה החבר הכי טוב שלי!"

היום, אחרי כמה זמן שעבר מאז פגשתי לראשונה את השדון שלי -
אפשר לומר שהשתניתי. אני בן אדם אחר. יותר בטוח בעצמו, פחות
מהוסס. מי יודע, אולי אין באמת שדונים, ואולי זה סתם משהו
חולני עמוק עמוק בראש שלי, אבל מה שאני יודעת זה שאני והוא -
לא ניפרד לנצח...