אור שמך,
אור הנר,
עצב שקודר,
חמש שנים של פריחה ולבלוב,
השמש שזורחת - החמניה השחורה
פגעה בנשימתך, בזמן צילצולי צחוקך.
חדר הגרעין השחור לראותך ולא הנביט דבר מלבד הרס.

חמש שנים של טעימה מהחיים,
אך הנר כבה - וביחד איתו גם אתה,
וטיפטוף קל של גשם אדום מנסה להחיות את הפרחים שנבלו,
אין סיכוי,
אתה עטוף,
עטוף בכאב של עשר שנים אבודות של מלחמה,
מלחמה שאתה הקורבן לזוועת הרפואה,
עטוף בתכריכים במקום בחום אהבה.
סבל פשעי החיים,
הסוכריה שקיבלת לפני כניסתך לעולם הסבל    
מונחת לבדה,
בארון, מחכה לשפתיך שלא יגעו בה לעולם.

שרגא,
אינך עוד,
אינך עוד לעולם,
והדמעות כן
דמעות שיעברו לדורות.


מוקדש לדודי שרגא, שלא זכיתי ולא אזכה לראותו לקץ הימים.