הוא רצה להגיד.
נעמד על קוביית עץ ענקית במרכז החדר. איש לא היה איתו, אבל הוא
הרגיש שכולם מקשיבים עכשיו. מבקש תשומת לב, דופק עם כפית על
כוס זכוכית שמהר מיד מתנפצת בין ידיו השבירות גם הן. רסיסי
זכוכית חודרים לכף ידו, חותכים קו מדויק ומקביל לזה שאמור לסמל
את האהבה בקווים האלה שמצוירים לכולם על הידיים. דם לא מרגש
אותו יותר מדי. הוא רק נוטף בקצב מדויק על רצפת העץ הישנה שלו.
עץ מתערבב עם דם יוצר צבע עמוק, הוא חושב אך לא נותן לזה להסיח
את דעתו מהנאום שובר הלבבות שהוא עומד לשאת. המילים קופאות
בשניה שהן אמורות לצאת. הנוכחים המדומים נועצים בו עיניים
ומחכים לרגע בו יוכלו למחוא כפיים בהתרגשות, לחזור ולספר לכולם
כמה האיש שוב איחה פצע פתוח בליבם. הוא הוזה תמונות ורק אז
מצייר אותן. פעם צייר ילד עם גוף של ילדה ועיניים של סבתא בת
מאה. את הכל הוא ראה, כך הוא מספר. ריחות לא נוגעים בו, גם
צבעים לא יותר מדי. רוב הזמן הוא בשחור לבן. יש כושי אחד שמסדר
לו את הגינה פעם בחודש. הוא מחכה תמיד לרגע שהוא יבוא, כי
החיוך שלו, שחושף שיניים לבנות ועיניים טובות, כל-כך ממלאות בו
חלל ריק כל פעם מחדש. איש לא יודע איפה הוא, כתבו שהוא מנסה
למצוא את עצמו בטיבט. מעליו מליוני כוכבים נוצצים ומבט אחד
אליהם גורם לעיניו לנצוץ גם הם. יש לו גיטרה וסיגריות וקוביה
של עץ. חוצמזה הוא לבד. הוא נוהג לשאת נאומים סוחטי דמעות לכל
קהל הפרחים בגינה שלו, או לכל צלילי המיתר החלודים שהוא מפיק.
דיבורי השלום שלו והתוכנית השלמה שהמציא סביבם גורמים אפילו
לפרחים לגחך. זה פתטי גם בעיניהם, איש לא יוכל להביא שלום.
אומרים עליו שהוא טיפוס של חושך או אולי טיפוס של טירוף. הוא
מנסה לרוץ אך רגליו כושלות.
הבדידות גורמת לו להאמין שהוא באמת בטיבט.
ואת טיפות הדם הנוטפות מגופו החתוך, הוא מזמן הפסיק לספור.