(ויואלדי עד כדי טירוף, כבר אמרתי?)

אביב.
הפרפרים עפים בחוץ ומחפשים פרח לשבת עליו. רוחות קרירות הופכות
חמימות והשמיים כבר מתבהרים. סערת החושים מהחורף שהיה מתחילה
להדמות לשקט, ואתה מתחיל לדמיין שיש איזה אויר חם שיפשיר את
הלב הקפוא שלך. העצים עומדים זקופים, נדמה שאין מה שיטריד אותם
הפעם. עננים נוסעים למקום שבו הם צריכים להוריד עכשיו גשם. אתה
חושב, מעניין אם עננים נעלמים פעם. כי אם לא אז הם עובדים קשה
מאוד, אולי אפילו קשה מדי. ברדיו מתנגן שיר אופטימי וניצוץ של
שמחה מתחבא מאחוריי העיניים שלך, אומרים שיהיה יום יפה היום.

קיץ.
אהבה שהייתה פעם. היא טיילה איתך בערב וראיתם את השקיעה. אהבה
חוזרת ומזכירה שצריך לפעמים לאהוב גם את עצמך אבל לך זה קשה.
שמש קופחת, קיץ ישראלי, שורף. רגליים יחפות מחפשות עצים שיטילו
צל על המדרכות השורפות. גופייה ומכנסיים קצרים, רעשים של פעם.
השמש ענקית, שוקעת, לא לים. סתם שוקעת למקום, לך תדע איפה זה.
לא מתחשק לך לקפוא עכשיו אבל גם לא להתחמם יותר מדי. לא להנמס.
ארטיק בצבע כתום מזכיר טעמים של ילדות, היית מבקש שהעלים ייפלו
מהעצים. היית מבקש להשאר לנצח מתחת למזגן עם הטלויזיה ורסיסים
מאהבה שהיתה בקיץ.

סתיו.
יפהפה. סתיו והלב שמח. רעש העלים שנשברים כשאתה דורך עליהם
מעלים על פניך את החיוך הכי אמיתי שהיה בזמן האחרון. אתה מרים
מקל שמצאת על המדרכה ומעביר אותו על העצים שעומדים בודדים
מעלייך. נופלים על הכביש, צהובים, חצי ירוקים כי זה היה קיץ
קשה. משמיעים תחזיות לחורף הקרוב, אבל אותך מעניין מה קורה
עכשיו. בסתיו יש מוסיקה שעולה ויורדת, יש כל מיני תחושות שאתה
לא מצליח למצוא להן הגדרה. מי מאמין בהגדרות, ממילא. שמחה
ועצב. או שמחה. או עצב. או בעצם הכל. קח את הכל או אל תשאיר
כלום. קח רק חצי. תחליט. נקודות מסוימות בתוכך נשברות אבל אתה
נאחז בטיפות אחרונות מהקיץ וציפיות יחידות לחורף ומצליח למצוא
לעצמך תירוץ לחיות.

חורף.
פה מז'ור הופך למינורי. כינורות צורמים, בלאגן. סערת רגשות. מה
שהיה לא יהיה עוד. אלוהים שבשמיים לא ישתתק עכשיו, לא עכשיו.
החורף שייחלת לו ימטיר עלייך מליוני תחושות. תה חם מתחת לשמיכת
פוך יגרום לך לבכות. ולא יהיה מישהו שיבוא לתפוס אותן שניה
לפני שהן נופלות על הרצפה ונפרדות מהפנים היפות שלך. משהו נשבר
לך, ישר בפנים. אתה שונא את החורף הזה. אתה רוצה רוחות של
אביב, אהבה של קיץ. אתה רוצה עלים יבשים של סתיו.
העצב שלך מסתכם בנקישות אצבע על שולחן קפוא. את רעידות הלב שלך
רק אתה מרגיש. קיפאון מסוים, רצון עז להפשיר, להפוך למים חמים
וזורמים.
הסערה נרגעת כשהגשם פוסק, הריח בחוץ הוא האהוב עלייך. הכל
מסתובב, בטח שמהר, לפחות בשבילך. הרוחות החמות לא ישובו עכשיו.
גם לא העלים היבשים (נותרו עכשיו רק הענפים). השירים החגיגיים
של האביב המלווים בהודעה רשמית על יום יפה לא יבואו לחבק אותך.
גם לא רגעים של אור, בטח שלא רגעים של אהבה.