ממממ... גשם מטפטף בחוץ, טיפות כבדות ומרגיעות. חשוך, כולם
ישנים. אני מתעטפת בחלוק שלי ומשתהה רגע מול דלת הזכוכית
שמובילה לגן. בחוץ הכל רטוב ונחמד.
פיהוק גדול מלווה אותי שעה שאני מטפסת במדרגות. מכאן הכל נעשה
באופן מכאני: לפשוט את החלוק, למשוך את כפות הרגליים מנעלי
הבית המרופדות, לטפס על המזרונים שלי, להחליק לתוך שמיכת נוצות
האווז, להניח את הראש על הכר. אהההההה! מנוחה.
אני מסתובבת על הצד.
לעזאזל! שוב אותו גוש, אותה בליטה קטנטונת שלא נותנת לי לישון
וגורמת לכתמים כחולים בעור שלי. כבר כמה לילות שזה ככה,
"והאמת?", אני לוחשת לעצמי, "ממש נמאס לי".
אני יורדת ממגדל המזרונים שלי ובודקת תחת המזרון העליון. כלום.
גם תחת המזרון שמתחתיו אין כלום. כך אני ממשיכה כלפי מטה
בבדיקה הקפדנית עד שאני מגיעה למזרון התחתון. תחתיו, בדיוק
במרכז, מונח לו גרגר אפונה קטן וירוק.

אני מטפסת בחזרה אל המיטה, הגרגר מונח בבטחה בכף ידי. אני
משתחלת בחזרה אל מתחת לשמיכה ומביטה באפונה לאור העששית. היא
כל כך קטנה ומתוקה, וצבעה ירוק בוהק, כמו משוח בלכה. מי שם
אותה שם? למה? - אלה שאלות שכלל לא מעניינות אותי.
שעה ארוכה אני מחזיקה את האפונה בתוך כף ידי המאוגרפת, שוקלת
מה לעשות איתה. לא יכולתי להעלות על הדעת לזרוק דבר כל כך עגול
וירוק לפח. שכבתי כך שעה ארוכה.
ואז עלה במוחי רעיון מבריק. ידעתי מה עלי לעשות.

לקח לי המון זמן למצוא סיר בארמון המסריח הזה.
אני בכלל מתפלאת שידעתי מה לעשות איתו. כשהמים רתחו הוספתי
המון מלח והשלכתי בעליצות את גרגר האפונה אל תוך הסיר, תוך כדי
קריאת "הופ!" עולזת וחרישית.
בינתיים ערכתי את השולחן.

סיננתי את האפונה והנחתי את הגרגר על הצלחת. הוא איבד מהבוהק
הירוק שלו, והפך קצת יותר אפור. בארשת חגיגית נטלתי את הסכין
והמזלג.
אכלתי אותו.

כשחזרתי אל החדר, התנועות נעשו כבדות יותר. העששית שלי כבתה
והגשם המשיך לטפטף בעייפות בגן, ולהפוך את הכל לרטוב ונחמד.
אבל זה היה בחוץ, ואני כאן בפנים.
הדלת לגן נעולה.