לולה צייטלין / הרכבת |
שהייתי תמיד מחכה שהרכבת תבוא ואז הייתי מתקרבת למסילה, ממש
קרוב ואז הרכבת היתה עוברת תמיד צעקתי ממש חזק, ולא היו שומעים
את זה מרוב הרעש והרכבת היתה עוברת כל כך מהר ואני הייתי
ניזכרת, בבית, בים ומוזיקה וטפילות במוזיקה, באושר...
והייתי מזילה דמעה אחת, רק אחת, ושולחת אותה אליו ומאחלת לו
שמחה...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|