הכרתי את אלון דרך האינטרנט. אתר הכרויות. על פי מאפייני התאור
שלו היה גבוה, חטוב, כהה. הצהיר שהוא מחפש איש פשוט לקשר רציני
"לא סטוץ".

הסתכלתי על התמונה שצורפה. היו בעצם שתיים. אחת עם חולצה כהה
וכובע מצחייה על הראש, כשמתחתיה פניו נגלים רק בחלקן, כשהוא
מיישיר מבט אל מצלמת הנטמיטינג שלו. בתמונה השניה היה בלי
חולצה בכלל. מעט שיער על החזה. גברי. כמו שאני אוהב.

התחלנו להחליף מסרים ביננו. מתברר כי גם אני מצאתי חן בעיניו.
ההתכתבות ארכה ימים, מאחר ואנו רחוקים האחד מהשני מרחק של כחצי
שעה נסיעה. קבענו להיפגש מתישהו, בלי לקבוע זמן מדוייק. סביר
להניח שזה יקרה כאשר אזדמן לעיר הגדולה, עיר מגוריו.

הימים חלפו. ומצאתי את עצמי באזור המרכז. בתום סבב שופינג
ופגישות עבודה, פגשתי אותו בסמוך למקום עבודתו בקניון גדול.
מוכר בגדים.

זיהיתי אותו ישר על פי הקופצנות שלו. כבר בטלפון הוא נשמע לי
בחור מחוייך מאוד, מין שילוב של אופטימיות ואינפנטיליות, שילוב
מנצח של תמימות נעורים, למרות שלבחור כבר מלאו זה לא מכבר
עשרים ותשעה קייצים.

כבר בטלפון הוא הגדיר עצמו כהיפראקטיבי. ואכן, כך. הוא פשוט
מדבר המווווווון, על כל דבר, על כל נושא והופך ושואב אותך
במהירות אל תוך חייו הלכאורה סוערים.

איש פשוט אני, מחושב ושיפוטי, בתקופה לא קלה בחיי. לפגוש בבחור
כזה מבחינתי זה הדבר האחרון שאני צריך. ואולי לא. אמרתי לעצמי:
תזרווווווום! רק מאוחר יותר אני אבין שאלון פירש את הזרימה שלי
בצורה לא נכונה. רק בדיעבד הוא יבין שלא פיתחתי כלפיו שום סוג
של רגש ו/או אמפתיה. פשוט הייתי שם מבלי להיות באמת.

אבל אלון היה במקום אחר לגמרי. הוא חשב שפגש באהבת חייו. עוד
באותו הערב, בשעת לילה מתקדמת, הסעתי אותו היישר לביתו ממקום
העבודה, למרות העייפות שקיננה בי. תשאלו למה ולא אדע להשיב.

בבית העניינים התגלגלו בין הרצון שלו להכיר אותי, לבין העיניים
שלי שביקשו להיעצם. אה, בעצם גם לזין שלי היתה דעה עצמאית. משך
שבועות לא דאגתי לו לאוכל בשל עבודה מאומצת במקום עבודתי הקודם
והוא דרש את שלו.

לא שאלון היה מושך במיוחד. לא שהוא היה "הטעם שלי" (אם יש כזה
בכלל?). אבל איכשהו העניינים התגלגלו אל חדר השינה שלו.

השתרענו על המיטה. עשיתי את כל המניפולציות האפשריות להביא
למגע גופני. לא הייתי בשליטה. זה הזין שלי ניהל את כל
העניינים.

בתחילה אלון התקשט בסיסמאות שחוקות של "מה, כבר בפגישה
ראשונה?" כשהוא מרמז שהוא רוצה עוד ואני, באותם רגעים, כבר
הייתי בטוח שהרומן ביננו יסתיים בעוד כשעה.

אבל, לא. אלון נסחף אחריי ותוך זמן קצר גם גילה את אחוריי.
לראשונה מזה זמן רב קיימתי יחסי מין מחוץ לביתי. שמתי לב
סטטיסטית שביתי הוא מבצרי. ומי שרוצה בי - יבוא ויעלה, ויחדור
אל ביתי...

אני לא פאסיבי אובססיבי, שלא תחשבו. אני גם וגם. ורסטילי. וכמו
במיטה - כך גם בחיים, אני רוצה להאמין: לעתים משוחרר
ואינטואיטיבי, לעתים מאופק עד גבול החסידות הברסלבית.

בשעה שלוש תם המחול המטורף. המים שטפו כל זכר זרע. אלון התבונן
בעודי מתקלח ועל פניו חיוך של הנאה. מסופק, ענוג... וידיו
עוטפות אותי ונכרכות סביב גופי, תוך שהוא מסניף את ריחות האמבט
מגופי היישר אל תוך נחיריו.

אווווווף, כמה שהוא נוחר. את זה גיליתי בפגישה השניה שלנו.
לאחר מעשה תאוות הבשרים, ניסינו להירדם בפוזות שונות ומגוונות.
כיאה לפעם ראשונה בה ישנים שניים, הרי שההתרגשות והמעמד הם
בעוכרי השינה. אחרי המון התהפכויות (כפל"ש ללא ספק) אלון נרדם.
וכשהוא נרדם - שמעו את זה לפחות עד הדירה של השכנים.

נתתי לו כאפה קטנה, והוא התעורר. "מה קרה?", הוא שואל. "אתה
נוחר! אני לא יכול לישון..." הוא ניסה לקנח את האף "אין לי
כלום" ולשתות מים - אבל כלום לא עזר. הוא חזר לישון תוך שניות
ואני, שגם ככה מתקשה בשינה וכשאני נרדם היא חלשה מאוד וגבולית,
חשבתי שאני אשתגע...

ישנתי בסוף משו כמו שעתיים. ואז הגיע הבוקר. הסתכלתי עליו
ושאלתי את עצמי: רגע, מה קורה פה? זה היה אמור להיות סטוץ חביב
לכל היותר ואיתו אני מתעורר? הוא הלך למקלחת ונעמד שעות מול
המראה. מורח על עורו מיני תכשירים, פודרה, מייק אפ... מה קורה
פה? האם מתעורר אצלי השד ההומופובי?

כנראה שכן, אבל לא רק. אלון התגלה לי כטיפוס ילדותי ותלותי ככל
ששיחותינו התקדמו. גיליתי שאין לו חברים מלבדי, למעט שני
השותפים שלו בדירה. גיליתי שאין לו שאיפות ממשיות להתקדם
בעבודתו, ונוח לו בגיל 29 להרוויח 19 ש"ח לשעה, מבלי לנסות
ולבחון את שוק העבודה אם אפשר למצוא עבודה יותר מכניסה. גיליתי
שהוא בעל בטחון עצמי מופרז ומהיר תגובה ומסוגל להתעמת עם מנהלת
מקום העבודה שלו, כאילו היה המנהל והיא העובדת, מבלי לחשוב על
סכנת הפיטורין שלו, כשבחוץ כאמור מדבר...

ובכ"ז נותרתי שם. הוקסמתי משני השותפים שלו, שניהם בשלנים-שפים
במסעדונת קטנטונת ואני ידוע בחיבתי לשפים. לאחד מהם היה בנזוג
שכבר הכרתי בעבר ומצאתי את עצמי יותר מדבר, מתחבר איתם ולא עם
אלון. לא היו אלה רק הקרואסונים, החריימה והשקשוקה שאכלתי שם,
אלא אולי אלטרנטיבה מקומית וראויה שגיליתי.

למעשה לא עשינו דבר מלבד להיות בבית האחד של השני. הפגישות
שלנו היו בד"כ בשעת לילה מתקדמת, סמוך לחצות ולפחות אני הייתי
עייף, בעיקר מהחיפושים. החיפוש אחר העבודה, דירה, לימודים...
אהבה, שבדרך כלל נמצאת בראש סדר העדיפויות, כלל לא היתה על
הפרק.

היתלתי בו, שיחקתי בו, תעתעתי. ואולי לא. כל הזמן התעלמתי
מהצהרות האהבה שלו "מון שרי, יקירי, אני שמח שבאת, אני אוהב
להיות איתך..." ופטרתי אותן בדרך כלל במלים סתומות, מדוללות
הברות, שריח הרגש בהן הוא כאין ואפס.

אבל אלון היה מסנוור. בשיחות עם חברים כבר אמרתי באזניהם שאני
לא יכול למשוך את זה יותר מדי. והנה, בפגישתנו האחרונה, הזדמן
לי להאזין לשיחת טלפון שאלון השיב לה בנוכחותי ובה סיפר לחברו
מעבר לקו "אנחנו כבר שלושה שבועות ביחד", תוך שהוא משקר לו
במצח נחושה (כולה סגרנו שבוע וחצי).

זהו. זה כבר היה יותר מדי בשבילי. גמלה בלבי החלטה שצריך לעשות
סדר בעניינים. אבל איך עושים את זה מבלי לפגוע בו? ואיך עושים
את זה מבלי לבטל את עצמי?

הזדיינו. שוב. דווקא הערב אלון החליט לגלות בפניי את אחוריו,
לראשונה מזה עשרה זיונים... כאב לו, אז הפסקתי. מצאנו דרך אחרת
להגיע לסיפוק. אמנם הזרע ניגר משני הזרגים, אבל התחושה היתה לא
נוחה.

שוב הוא נרדם בקלות. בהתחלה לא הבנתי מי זה קודח בשתיים בלילה
בקיר החדר?...ואז נזכרתי: אלה קולות הנחירה. היו לי שתי
אפשרויות, בהכירי בעובדה שדבר לא ישתנה. הרי הפלסטרים שאלון
קנה במיוחד לאפו לא סייעו בגרוש (כדאי לו לתבוע את החברה ובטוח
שיזכה. אשמח להעיד:). האחת היא להישאר ער כל הלילה. השניה היתה
פשוט לקום וללכת.

בחרתי באופציה שתיים. אלון התעורר מייד כשהרגיש שאני קמתי
מהמיטה. "מה אתה עושה?"..."אני הולך" השבתי. "לא יכול לישון".
"למה?" הוא שאל... לא השבתי. "בגלל שאני נוחר?" אמר בעצמו.
"כן". השבתי "מצטער... קשה לי. אני לא יכול להתמודד עם זה. אני
לא בא אליך בטענות".

משום מה חזרתי לשכב לצידו. ניסיתי שוב. למרות שידעתי שזהו, זה
הסוף, אין דרך חזרה. והוא - תוך שניה, אני לא מגזים, נרדם
ונחר, נחר ונרדם.

קמתי. שוב. הפעם התחלתי להחליף בגדים. הייתי נחוש. אלון הסתכל
עלי ולא אמר מילה. הפנים אמרו הכל. הוא ניראה מבועת. "אני
מצטער" לחשתי שוב.

בחדר הסמוך ישנים השותף של אלון יחד עם בנזוגו. אלון בטח מבואס
בטירוף. הוא לא אומר מילה. הוא קם מהמיטה, לא ממש בשיווי משקל
- מה שמעיד כי כבר היה עמוק בתוך החלום שלו, שם עליו טרנינג
והוביל אותי אל פתח הבית.

נשקתי לו על הלחי. "סליחה. מצטער. שלום חמוד" אמרתי. הוא לא
השיב. לראשונה לא עט עליי במבול נשיקות וחיבוקים.

שלוש וחצי בבוקר. אני עוצר ליד פיצוציה ומזמין נס קפה. לוקח
בחטף גליון אחרון של לוח העיר. נכנס לרכב. גומע מהקפה. ממשיך
הלאה. בלי להתסכל לאחור.