זה סיפור על איש שדרסה אותו משאית.

מהורהר, מלא מחשבות וראש קטן שלא מכיל תשובות מספקות.
הלכתי ברחוב, בחורף. גשם יורד כמו אלוהים בוכה, ולי אין
מטרייה. רק ג'קט ישן.
הלכתי, עם ידיים בכיסים ועיניים ברצפה, במדרכה.
ראיתי את טיפות הגשם מתנפצות. עושות את דרכן מלמעלה עד לארץ
ואז מתנפצות. מתות. והחיים שלהן כאלה קצרים.. זה עניין של
שניות עד שהן מגיעות לאדמה.

הלכתי ברחוב הרגיל, ביום חמישי רגיל, בגשם וקור רגיל, במסלול
הרגיל, בחיים הרגילים ובעצב וההירהורים הרגילים.
הכל רגיל ... שגרה. אין חדש ואין כלום.
וגם אם יש חדש - הוא לא טוב.
איזה חיים משעמים... עצובים. אני יכול לעצום את העיניים
ולהמשיך ללכת ברחוב הזה ולדעת לאן אני הולך.
כי זאת רק השגרה... זה רק ההרגל שיוביל אותי בדרך.
ובמילא, אני לא מעניין אף אחד. כל-כך הרבה אנשים הולכים ברחוב
הזה, בכל יום.
וכל-כך הרבה צועדים בו עכשיו, אז אם אחד ייעלם, שום אדם לא
ירגיש בחסרונו. בחסרוני.
ואני, שחי בשגרה תמידית, באותן מחשבות, באותו הרהור קבוע
ובאותו "אני" שלא משתנה.
צריך ריגושים. אני צריך להוכיח לעצמי ששגרה זה רע... שאני
מישהו. שאני חשוב לאנשים.
אולי לא הרבה, אבל יש אנשים שאוהבים אותי כי אני פשוט אני.
אבל... לא יודע מהי אהבה. אז איך אגיד? אני לא יודע להגדיר. לא
יודע להסביר במילים או בתחושה ולא בהבעות פנים.
ההבעות פנים שלי רגילות, אני רגיל... אין בי משהו מיוחד.
אני לא יפה כל-כך, ולא חכם כל-כך, ולא גבוה ולא נמוך ולא רזה
ולא שמן ולא מיוחד.
אני רגיל... אני באמצע.
אבל אני בכל זאת מישהו... לא?

הגשם רק התחזק... כבר לא ראיתי כלום חוץ מהטיפות ועשן המכוניות
המערפל את חושיי, שכבר היו מבולבלים.
רציתי לנסות... משהו חדש. משהו לא שיגרתי, שרק ידגים לי כמה
השגרה השתלטה לי על החיים.
כמה הדרך שאני הולך בה, יידועה לי מראש לצערי, שכבר אולי עדיף
לא ללכת בה.

עצמתי עיניים. הרגשתי את הטיפות הקפואות על פניי וצאוורי. היה
לי קר והייתי רטוב.
הלכתי בעיניים עצומות. אבל הרגשתי הכל. נתתי לעצמי להוביל.
אולי אני מישהו באמת.
כמובן שמעדתי. מעדתי אבל מייד חזרתי לעצמי...
ואז הגעתי לכביש. וכמובן שעצרתי... כי ידעתי שיש כביש. כי ככה
היא השגרה.
לא הרשתי לעצמי לפקוח עיניים... אז עצרתי. לא שמעתי רעש של
מכונית ולא הרחתי ריח של עשן,
רק שמעתי את טיפות הגשם... זה היה מדהים. לשמוע דבר כל-כך
מוחשי... להרגיש דבר שאנשים רואים.
ואני יודע להרגיש... אני מישהו.
ואז עברתי לכביש... ודרסה אותי משאית.

הסיפור הזה... אמור להעביר קצת מסרים לגביי העולם המעוות
הזה.
מקווה שנהנתם לקרוא והבנתם מה אני חושבת, ורוצה מכם.
אוראל