החולה הראשון שלי לקה באוטופופוזיס,
שמחתי על ההבחנה אם כי הצטערתי בשבילו,
ככל שרגשות הסמפטיה שנשארו ברשותי אפשרו לי
ובאמפטיה זו רשמתי לו דיבילריבה.

בבית המרקחת לא היה והם עשו הזמנה מרחוק,
אבל בפיקוח העליון שמו לב לנדירות ולסכנה
ושלחו מעלי חוות דעת שניה
שקבעה שזה משהו קל ביותר בעצם.

לשופט ניסיתי להסביר שדווקא את רשימת המחלות והתרופות,
זכרתי בקלות ואפילו קיבלתי 100 בבחינה,
אך רק נשמטו מזכרוני תופעות הלוואי החמורות
וטעותי מקורה בחוסר נסיוני.

אבל האמת כמו שאני יודע עכשיו כשאני בכלא,
היא שאינני מתאים להיות רופא,
רציתי לעזור לאנשים חסרי ישע
והאמנתי שאני אינטיליגנט פעם.

אבל לימודי הרפואה היו סיוט מתמשך,
שלא נגמר בהצטיינות,
אולי הייתי צריך להיות אח
ואולי לבחור בתחום אחר.

בכל אופן אחרי שסילקו אותי מהחופש הנבזי,
של חברתנו יודעת ההכל,
וגזלו ממני באופן רשמי מטרה לחיי
הגיע הזמן להשתקם, להתאבד או למות משעמום,
או מאוטופופוזיס.