אני שונאת אותם! איך הם יכלו לעשות לי את זה? איך הם יכלו
להשאיר אותי כאן לבדי, אני לא מכירה אף אחד. הם רוצים שאשאר פה
לפחות בחופשת הקיץ. הם טוענים שאני בעייתית מדיי, אבל
פנימייה?
אני רק בת 15, אני מתה מפחד!! והם ההורים שלי, הם אמורים לאהוב
אותי בכל תנאי. אני שונאת אותם, הלוואי שימותו!!
הילדים פה מגעילים, כולם בוהים בי כאילו אני חייזר. הם כל-כך
מלאים ב- shit. כל הזמן נטפלים אליי ואני רק רוצה שיעזבו אותי
בשקט בפינה שלי, רק אני והמוזיקה שבלעדייה כבר מזמן הייתי
חותכת את הוורידים.
אבל הם בחרו להתעלל בי, החיים פה גיהינום ולהורים שלי לא
איכפת. אני שונאת אותם, הלוואי שימותו!!
אני מתקשרת בערב הביתה, אחי הגדול עונה. אני מנסה להגיד לו כמה
חרא לי פה אבל הפה משותק, הגרון כואב והדמעות מתחילות לנזול על
הלחיים ונופלות כל הדרך עד לאדמה. בכל זאת אני מצליחה להשחיל
כמה מילים שיוצרות משפטים קטועים. אחי הבין את הרעיון, שאני
רוצה לעוף מכאן. הוא אמר לי להחזיק מעמד ושהכול יהיה בסדר ונתן
לי את אבא.
אבא מתחיל לקשקש לי שילדות גדולות לא בוכות ואני רק יכולתי
להרגיש את המחנק בכל הגוף ואת הדמעות שממשיכות בשטף חזק יותר.
שמעתי את אמא אומרת לו משהו למרות שלחשה לו, היא אמרה שאני
ילדה גדולה ושהם לא צריכים לרוץ ולהציל אותי בכל פעם שרע לי או
שמשהו מפריע לי. הם לא הבינו. כמה שאני שונאת אותם, הלוואי
שימותו!!
אוף אני שונאת כשיורד גשם, זה רק עושה אותי מדוכאת יותר. אני
כל-כך שונאת אותם שלא הקשיבו לי אתמול בלילה, שלא הבינו אותי,
את הבת שלהם! הם הבטיחו שאם לא אוהב את הפנימייה הם יקחו אותי
חזרה הביתה, הם הבטיחו! ואני לא רוצה להיות פה. הלוואי
שימותו!!
פתאום אני קולטת את אחי נכנס לחדר והעיניים שלו אדומות ונפוחות
והוא היה ספוג מים כאילו עמד בגשם כל הלילה. אבל לי לא היה
איכפת, שמחתי שהוא בא לקחת אותי סוף-סוף. הוא דיבר עם המנהל
כמה דקות ואז לקח אותי בידי לכיוון המכונית, מחזיק אותי חזק
חזק. הסתכלתי עליו, הוא לא הסתכל חזרה, רק הביט קדימה במבט
חלול, הולך כמו חי-מת, לוקח אוויר מדיי פעם. לא הבנתי למה הוא
עצוב כל-כך, מה עובר עליו? שאלתי אותו.
רק כשהגענו לאוטו הוא ענה לי, כמעט לוחש: אחריי שהתקשרת אתמול
ההורים הרגישו קצת אשמים שהיו קשים מדיי איתך ולכן החליטו
לנסוע אלייך, לפנימייה, בלילה. בדיוק התחיל לרדת גשם. הם היו
כל-כך נרגשים לראות אותך שוב... אבא כנראה לא שם לב למשאית
שבאה לפניו... הם מתו.
לא יכולתי לבכות, הדמעות שלי כבר נגמרו, הרגשתי שזה בגללי, אני
התפללתי שהם ימותו והם מתו.
הסתכלתי על אחי ורציתי למות!! |
