איפה היה לי רעיון, רגע הוא נעלם לו, והנה חזר:
הכל הבל ברגע של אמת, הכל מקבל זמניות נוראית שמגלים משהוא
קבוע כל כך.
אני דווקא יותר אופטימי, אני מדבר על אהבה. דתי האמיתית. כי
גיליתי שלה אני סוגד יותר מכל.
גם פולחן ותפילה מצאתי את עצמי מתרגל, אפילו מעשים ומחשבות
מנחות אותי, מרגיעות אותי , ממלאות אותי ואני עבדה הנאמן ברגעי
נצחון שאותם אני אשמח לייחס לאישיותי האמיתית.
הכי כיף לתפוס חלון אחד בחיים שלך, שאתה בוחר, ולהגיד לכולם
להביט כדי שידעו מי אתה.
בהלוויה שלי, מקווה שיזכרו את מה שאני בוחר.
בכל חיי, רגעי הגאווה הגדולים ביותר שלי הם בפריצות אדירות של
אהבה מגופי, בכי נוראי שהיה מוכן לי לרוע כל אדם אחר, וחיבוק
חם שהיה לי למי שרצה בחיבה.
איזו שמחה מלאה אותי.
אהבה מביאה הבנה, משכיבה לשינה תאווה, מרדימה לצמיתות
קטנוניות, מאזנת, מבריאה, משקיטה ונותנת לחיים סיבה להתקיים.
אז מה עוד אצהיר?
זה האלוהים שלי, מתפלל ומייחל לבואת משיחתי. ליבה - מקדשי,
עיניה - גורלי.
שפתיה - אשר ישקיטו לעד את סערת נפשי.
והיא בחיוכה תקים לתחייה את כל סגולות הצדק המתות שלי, שיחיו
לעד, ואז אהייה כל אשר אני יודע שאני יכול.
מיום הולדתי עוד לא פקחתי את עיניי והתעוררתי. רק חולם אני.
מילים אלו תסריט יקיצה.
ואיפה את שתפתחי את דלתי ותרדמה תוסר מעלי?