פעם ראשונה שראיתי אותו, הייתה בבוקר אחד בחצר בית הספר. קבוצה
גדולה של אנשים התגודדו סביב דבר לא ידוע, ואני הסתקרנתי ובאתי
לבדוק. פילסתי את דרכי אל תוך המעגל ואז ראיתי- כדור קטן
וזוהר, שמפיץ סביבו אור בוהק ובהיר. שאר הילדים בעטו בו והעיפו
עליו דברים, אבל אני התכופפתי אל הרצפה, הרמתי אותו וניקיתי
אותו מהחול. בחנתי אותו מכל הכיוונים- כדור. זוהר. בוהק. בהיר.
היה בו משהו שמשך אותי.
מאותו יום ואילך, לא נפרדו דרכינו לשניה. ובינינו- לאן עוד
יכול להתגלגל כדור קטן כמוהו? לקחתי אותו לכל מקום, לבית הספר,
לכדורגל, לחוגים. תמיד היה איתי. היינו יחד בשיעורים, בהפסקות,
אחרי בית הספר. אפילו היה לו מקום של כבוד ליד הכרית, כמו נורה
קטנה שעוזרת לי להתגבר על החושך. לו הייתי מספר את כל הסודות
שלי, והוא תמיד היה מקשיב. לפעמים, הייתי בטוח ששמעתי אותו
אומר משהו, עצה קטנה ומילת עידוד. בדרך כלל אמר זאת ללא
מילים.
שאר החברים שלי צחקו עליי, "חבר של כדור? מי שמע על זה!",
"איזה מצחיק אתה, כדורים לא יכולים לדבר", אבל אני הייתי בשלי.
הם פשוט לא הבינו, זה לא סתם כדור כמו הזה של מיכאל שאיתו
אנחנו תמיד משחקים כדורגל, או הזה המפונצ'ר של תומר. הכדור שלי
היה אחד כזה מיוחד, בן אדם כלוא בתוך צורה של כדור תמים
וחסר-אונים, היו לו רגשות ומחשבות, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו,
או לפחות רובנו. אז לא הקשבתי למה שהם אמרו לי והמשכתי להיות
חבר שלו. שלו- החבר הכי טוב שלי.
יום אחד, בדיוק אחרי שיעור חשבון, יצאתי להפסקה- ובפעם הראשונה
במשך חודשיים, שכחתי את הכדור בכיתה. מונח לו בודד על השולחן
שלי, מתגלגל לו לפה ולשם, מצד לצד. אפילו לא שמתי לב שהוא לא
איתי, עד שעליתי חזרה לכיתה בסוף ההפסקה- וראיתי שהוא נעלם.
התיק של גל נראה פתאום כאילו הדליקו בו נורה מבפנים, אור זוהר
נראה בתוכו, כנראה שם הוא היה.
"גל אתה לקחת את הכדור שלי?"
"לא לקחתי,  הוא בא אליי לבד. אמר שנמאס לו ממך והוא מחפש חבר
חדש."
פתאום החווירו פניי- "באמת?" שאלתי במבט מפוחד. גם היום, שנים
רבות אחר כך, אני זוכר את הרגע הזה.
"באמת באמת! אתה רוצה אותו חזרה?"
"כן! בטח שאני רוצה אותו חזרה"
גל הוציא את הכדור מתוך התיק שלו- "הנה קח"- והעיף אותו מהחלון
אל החצר, שתי קומות מתחתינו.
רצתי מחוץ לכיתה, ירדתי במדרגות, יצאתי החוצה לחצר- ושם ראיתי
אותו, שוכב לו על האדמה ליד הגדר, מאיר את כל הדשא שמסביבו.
מיהרתי אליו, הרמתי אותו, ניקיתי את הלכלוכים הירוקים שנדבקו
אליו ואת שאריות הסנדביץ' של גל. בחנתי אותו מכל הכיוונים
לראות שהוא בסדר, שלא נפגע, ואז זרקתי אותו באוויר ובעטתי בו
אל מעבר לגדר, אל הצד השני. מי בכלל צריך חבר בוגד.