השמש הבזיקה על אגלי הזעה הנוטפים מפלג גופו העליון של דקלארד,
השעה החמה ביותר ביום. מסילות של זיעה ניקוו בגבו וירדו להם
לאיטם על האדמה המזוהמת. חולצתו קשורה לה בעליצות אל זוג מכנסי
הג'ינס הדהוים. מבט הריכוז על פניו היה כה חודר עד כי נדמה היה
שהוא עוסק בפלחן דתי זה או אחר. המקל שבידיו הסיט ערימה אחר
ערימה של זבל הצידה.
קשה להיות גאון בחופשת הקיץ מהאוניברסיטה, וקשה עוד יותר להיות
בעל חלום וללא אמצעים פיננסים לממש אותו. ולכן זה נראה היה
כמעט וטבעי לחטט במזבלה העירונית אחר חלקי אלקטרוניקה ישנים
שניזרקו, אבל זה לא כל כך נורא לפחות השחפים מארחים לו חברה.
דקלארד היה כבר כה מיומן עד כי עבד בצורה מכנית לחלוטין בעודו
חולם בהקיץ בזמן העבודה. מרשה לשטף המחשבות להעצר רק כאשר היה
נתקל בפיסה מעלה צחנה מענינת זו או אחרת. לבסוף כשהערימה של
פסולת אלקטרונית הייתה גבוהה מספיק. דקלארד היה לוקח את גליל
הנייר בכדי לעבור על כל פריט בניפרד ולספוג את הנוזלים
המצחינים שנקוו בהם. לאחר מכן שב למיין את הערימה למה שיוכל
לעזור לו. ואז השלב הפחות נעים של לגרד בעזרת מברשת שייניים
ומטלית את כל השאריות שדבקו בערימה, אבל לדקלארד זה לא הפריע.
הוא זמזם לו בעליצות את החמישית של בטהובן בזמן שהוא גירד קיא
שהתיבש מן החלק הפנימי של מסך מחשב עתיק. לבסוף כשהוא פתח
אותו, לא רק שלא הטריד אותו ריח השתן החריף אלא שחיוך רחב נפער
על פניו שכן בפנים היו לפחות שישה רכיבים שהיו חסרים לו. לאחר
שסיים דקלארד הניח את כל הערמות שהצליח לשדוד באותו היום בתיק
שלו. הוא הניף את התיק אל בין שכימותיו והחל בצעדה הארוכה חזרה
אל ביתו.
הצעדה גם הייתה פחות או יותר בסדר, לפחות בהתחלה עד שניכנס
לעיר. בעיר האנשים היו מעווים את פניהם בגועל כשהיה עובר.
ולעיתים אפילו זורקים איזו הערה לא מחמיאה במיוחד כגון "לך
תתרחץ" או "אתה מריח כמו מחראה ציבורית". כמובן זה לא ממש
הטריד את דקלארד. למעשה בחלק גדול מהמיקרים הוא היה כה שקוע
במחשבות וכה רגיל לתגובות הללו מהסביבה עד כי לא היה מודע כבר
לחלק גדול מהם.לבסוף בתשישות היה מגיע לביתו, חומק מהדלת
האחורית, כגנב הולך על קצוות אצבעותיו לעבר המיקלחת, וזורק את
הבגדים לסל הכביסה ומתקלח במהירות. כמובן שהוא נתפס כרגיל. אבל
אימו כבר התיאשה מלנסות ולנצח בקרב האבוד. כמפקדת צבאית חכמה
היא לא ניסתה כבר להתנצח עימו אלא לקחה את 'הקרב על המיזבלה'
אל מקום אחר לגמרי. היא מצאה את הנשק האולטימטיבי רגשות אשם.
"דקלארד!"
אימו הפטירה מבעד לשפתיים קמוצות כשעל פניה היא לובשת העוויה
מיוסרת עיניה מכווצות למבט מלא כאב:
"י-ש ל-ך מ-ו-ש-ג כמה דאגתי?"
דקלארד הרשה לעצמו לשחרר נשימה עמוקה מריאותיו בזמן שאימו
נפנפה באגרוף קמוץ פלבלבה בעיניה כלפי מעלה ושאלה בטון ארסי :
"אילו אביך היה עדיין חיי מה הוא היה אומר?"  
"תוציאו אותי מהקופסא הזו, אני לא יכול לנשום?"
אמר דקלארד בטון סארקסטי בנסיון להשתחל החוצה בהומר. זו הייתה
טעות, שגררה אחריה הטפה מאוד ארוכה שבזבזה חצי שעה יקרה.
ונגררה לעוד חצי-שעה בזמן שאימו אילצה אותו לאכול פרוסה. כמובן
שמבחינתה עצם העובדה שהוא אוכל, לא הייתה אמורה לעצור את
פיטפוטיה מלאי החסד. יתרה מכך אם פיו מלא אז הוא לא יוכל לקטוע
אותה.
"למה היא לא יכולה פשוט לתמוך במעשי?"
חשב דקלארד בזמן הלעיסה. ברקע אימו המשיכה לאמר דברים שהלכו
ונהיו ארסיים מרגע לרגע, אבל הם נפלו על אזניים ערלות שכן
דקלארד למד כבר שהדרך היחידה להתגונן היא שתיקה והתעלמות. כה
הרבה זעם מודחק היה נצור בו שהוא חשש שאם יגיב הוא עלול לא
לשלוט בעצמו. אבל הוא כבר יראה לה, הוא עוד יראה לכולם...
"ואתה יודע כמה מחלות אפשר לתפוס שם? לא מספיק שלא הלכת ללמוד
רפואה אז את החופשה שלך אתה מבלה סגור בחדר שלך עם השטויות
הקטנות שלך או במיזבלה".
המילים חדרו את שריון המחשבות שלו. אגרופו נקמץ בחוזקה כה רבה
עד כי פריקיו התפוקקו בקול רם. שיניו נסיגרו בחוזקה על שפתיו
מורידות דם ופיסות עור מהחלק התחתון של השפה. כאב תמיד הרגיע
אותו ועזר לו לא להתפרץ.
"הם לא מבינים אף אחד מהם, לא אמא ולא המרצה."
הוא חשב בזמן שטעמו המתכתי של הדם מגיע אל פיו.


"תודה לאל רחום זה או אחר הכל סוף סוף נגמר"
דקלארד חשב בזמן שהוא סגר את דלת חדרו מאחורי גבו. במשך כמה
שניות ניצנוצי רפאים היבהבו אל מול עיניו בזמן שאישון העין שלו
התאים את עצמו לאפלוליות המבורכת של החדר שלו. או כפי שאימו
הייתה קוראת לזה "המחסן". הוא החל לפרוק את כל המרכיבים
השונים. כשסיים החל לעבוד על כל נושא התיכנות. הוא החליט
להקדיש לפרויקט הזה את כל הזמן הפנויי שלו, החלום שלו....
הכל החל לפני שנתיים כשלקח ספר בנושא פסיכולוגיה מהסיפריה לאחר
שקרא את רוב הספרים שעסקו בתיכנות, ולאחר שגילה את נושא הבינה
המלאכותית. הנושא הזה פשוט ריתק אותו. העובדה שאנשים מנסים ללא
הצלחה לתת תובנה למכונה. למזלו, הוא היה אותו האחד ממליונים
שנחן בשילוב המוחץ של אינטליגנציה מאוד גבוהה וזיכרון צילומי.
האיש לא ממש "קרא" במובן המקובל ספרים, הוא 'בלע' אותם. לאחר
שסימת כבר את התואר השני שלך בגיל 19 לאן עוד אפשר להתקדם?
לאחר שגמע את כל הספרים בסיפריה שעסקו בתחום הלימודים שלו, הוא
התחיל להשתעשע עם תחומים נוספים. וכך, בפעם בביקור הבא שלו
בחנות הספרים המשומשים הגיעו לידיו כמה ספרים שעסקו
באינטליגנציה. ומאחר והוא מאז ומתמיד נחשב חריג (הרי אימו טרחה
להזכיר לו, פעם אחר פעם) אז הוא בהחלט הסתקרן.
מה שהחל כסקרנות קלה המשיך וצבר תאוצה, עד כי הנושא היה ככבשן
לוהט במחשבתו. צורב ולא נותן מנוח. מדיר שינה מעיניו. דקלארד
חש לפעמים שמהות חייו נוסבת סביב הרעיון הזה, כאילו והוא נוצר
במיוחד לפענח את סודות התבונה, מקורה, ומהותה החמקמקה. אבל
האין כולם חשים כך לפעמים? כאילו גורל עלום יצק אותם לתוך
תבנית חייהם ונתן בידיהם מטרה ותכלית?.
ככל שקרא יותר והעמיקו ידיעותיו יותר כך הלהט בער יותר
בערוקיו. ספר אחר ספר, מחקר אחר מחקר, ניסויי אחר ניסויי. הוא
המשיך לקרוא ולהתכנס יותר ויותר בעולם המופלא שהלך ונגלה לנגד
עיניו הפעורות...
לאחר שחש כי קרא כבר את כל הדברים, וכל השאר הם אך ורק זויות
ראיה שונות לרעיונות שהוא כבר הכיר. הוא הפסיק לנסות ולהבין מה
הוא אותו מקור חמקמק שנותן אינטליגנציה, והכל לנסות ולהבין איך
נתן ליצר אותה. וכך הוא גילה את רעיון הבינה המלאכותית. הרעיון
של מבחן טיורנינג, הנסיונות המוקדמים יותר עם תוכנות שח עד
שלבסוף הרהור עמוק נצח את קספארוב. התוכנית של סמול עד כי
התוכנית נצחה לרוב את סמול עצמו, ומשם לchinook שזכתה בתואר
אלוף העולם ב-94. הדרכים השונות שבהם ניסו לפתור את הבעיות.
תוכנת sam והמשכה pam ומשם ל eliza. על פון ניומן... עוד ועוד
הוא קרא עד שכילה את כל הספרים שהיו באוניברסיטה על הנושא. ואז
הוא החל לקרוא ספרים מההתחלה, הוא רצה לדעת ה-כ-ל. לא רק מה
קרה אלא גם מה הוביל למה. וכך הוא החל לקרוא את כל ההיסטוריה
של המיחשוב שקשורה בבינה מלאכותית. מ1941 הזמן בו המחשב
האלקטרוני הראשון נוצר, דרך ישיבת דראמות ב- ,(Dartmouth) 1956
על מי שנחשב אבי הבינה המלאכותית ג'ון מקארטני, ומשם למחקרים
ב-mit שמומנו ע"י משרד ההגנה האמריקאי  (ARPA) בשנת 1963. על
יצירת תוכנת המיקרו-עולם הראשונה SHRDLU. הלאה הוא המשיך לדחוק
וקרא על יצירת שפת פרולוג בשנת 1972 ועל השמושיות שלה בנושא,
ומשם על lisp. על השימוש בבינה מלאכותית במיבצע "סופת המידבר"
של ארה"ב בשנת 1991 ועל השימושים של תבונה מלאכותית שנעשו שם
בפצצות החכמות. ומשם לרובוטים המנתחים הראשונים בשנת 2034, ועד
למתרגם האוניברסלי בשנת 2121.
עד שיום אחד נתקל לגמרי במיקרה בספר שעוסק בחקר המוח. שם הוא
התודע לרעיון של רשתות נוירוניות והעקרונות של עיבוד מלמעלה
למטה (Top Down). למזלו הייתה שם הפניה לספר שעוסק בפסיכולוגיה
ושם הוא גילה את תאורית הפריימים של מרווין מינסיקי, כל
התיאוריה נסבה סביב חבילות ומגירות של מידע, ומשם הוא התוודע
אל הרעיון של כללים היוריסטים. הרעיון שבני אדם לא יחשבו
בצורה לוגית צרופה כל מהלך, אלא בהרבה מקרים מאחר ואין תמיד את
כל הנתונים הם יבצעו הערכה. מעין קיצור דרך בחשיבה. כך לדוגמא
אם תשאל אדם האם בארצו יש יותר רמזורים הוא לא ילך ויספור את
כל הרמזורים בארצו ואז בארצך בכדי לענות לך. דאקלרד חשב על זה
מעט והבין שישנו סיכויי לטעות על סמך המהירות. אבל תבונה לא
יכולה לצפות שתמיד כל הנתונים יהיה נגישים בשבילה. ובכדי לשרוד
היא זקוקה גם לכללי חשיבה פשטנים שכאלו. יתרה מכך בכדי ללמוד
מניסויי וטעיה היא זקוקה ליכולת לטעות. ופתאום נדלקה לה נורה
במעמקי מוחו, מאירה איזורים חשוכים ונידחים בגולגולתו. שילוב
של מידע מספרות שונה. הוא חש כאילו הכניסו אגרוף בפניו כשנחתה
עליו התובנה. הרי מה שעשו עד היום היה לעבוד עם כללים דידקטים,
קרי בעלות לוגיקה שיטטית של הליכה לפיתרון שלב אחר שלב בצורה
מסודרת. דרך עקרונות אלוגרטמים שונים של מערכות tote
((Test-Operate-Test-Exit בסיסיות. הרי מערכות tote הם אבני
הפינה של המחשב. הרעיון של פעל- עבור דרך שלב- בדוק אם בסדר-
אם בסדר רד שלב- אם לא תעלה שלב- אם סוף עצור. שעליהם מורכבים
עוד ועוד מערכות שכאלו בכללים אלוגרטמים שהולכים ומסתבכים. אבל
בכדי שתבונה תוכל לשגשג היא זקוקה ליכולות חשיבה לאטריות.  הרי
היא תהיה חייבת להיות בעלת יכולת לחשוב גם מחשבה "לרוחב".
מחשבה יצרתית. ובכדי שתוכל לעשות זאת היא צריכה להיות בעלת
יכולת חיסכון קוגנטיבית. בעלת יכולת לקבל החלטות גם בצורה
אינדוקטיבית שהיא ההפך התפיסה הממוחשבת. בעלת יכולות למידה
עצמייות מתוחכמות יותר מניסויי וטעיה. אלא בעלת יכולות להשתשמש
בדברים כגון 'חשיבה יוצרת וחשיבה משחזרת'. הרי במחשבה יוצרת
נוצר ארגון מחדש של רכיבי הבעיה, ואלו במחשבה משחזרת  אנו
משחזרים פתרונות שעבדו בעבר. כך אנו יכולים לדוגמא להכיל
פתרונות של דבר שעבד בעבר על בעיה אחרת לחלוטין. הוא (התבונה)
יהיה חייב את שניי היכולות הללו בכדי להצליח להגיע לדברים כגון
'הבחנה והכללה'. כמו כן רוב ההוגים התרכזו בהתנהגות שתבונה
אמורה להיות מסוגלת לבצע. אבל האין כל הרעיון של בינה נעוץ
ביכולות שלה לבחור לבד את ההתנהגות? כל הרעיון של רצון חופשי?
ובכן לאחר הרבה מחשבה הוא ראה את הדרך פרושה לפניו, הביצוע
בהחלט אפשרי. יתרה מכך לא רק שנתן יהיה לכתוב תוכנה שכזו, אלא
לאחר שהכל יהיה מובנה בפנים כל הככללים ההירויסטים והאלוגרטמים
למניהם, אז נתן יהיה ליצור לתבונה הזו סביבת לימוד וירטואלית.
ושם נתן יהיה לדמות את תהליך הגדילה של ילד אנושי. כמובן
בתהליך מואץ בכמה מאות פעמים. כך שהתוכנה נכתבה ברבדים. כמו
ילד אנושי הוא קודם ילמד באמצעות חיקויי של דמויות וירטואליות
שיקנו לו את הפעולות הפשוטות ביותר באמצעות חיזוקים חיובים.
ורק לאחר מכן הוא יוכל להגיע ללמידה יותר מתוחכמת. הוא עובד על
זה כבר שנתיים. הבעיה היחידה היא שבכל פעם שהתוכנה שאתה הוא
כינה 'אדם',הגיע למקבילה האנושית של גיל 17-19 הוא "גילה" שהוא
לא בן אנוש והתאבד.כך קרה עם אדם-1 ועד אדם-6,כולם מחקו את
עצמם. הבעיה היא שאם נגביל את אדם כך שהוא לא יכול להתאבד אז
זה יפגע ברצון החופשי שלו וכך ההתפתחות שלו תיפגע.
אבל היום זה יהיה שונה, היום הוא מסיים את אדם 7. הראשון שעליו
הוא הכיל את העקרונות האבולוציונים של דראוין. אדם יהיה בעל
רצון מולד לשמירה עצמית אך זה לא יפגע במודעות העצמית שלו או
ביכולות הבחירה שלו.
דקלארד התחיל להדר את התוכנה והגדיר זאת שהמחשב יריץ את
התוכנה בסיום. ובזמן שהוא המתין הוא נשען על המיטה. הוא שקל
להמשיך ולעבוד על שלד האנדרואיד שהוא בונה לאדם הראשון שישרוד.
הרי בשביל זה הוא בילה את כל השעות הללו במיזבלה... אבל הוא
ידע שהאנדרואיד כבר כמעט וגמור. כל דבר מרגע זה ואילך יהיה רק
תוספות ואביזרים. למרות שלהוסיף רגלים זה יכול להיות נחמד, אבל
את החלק ההכי קשה הוא סיים. המוח!.
"אפילו זרועות כבר דאגתי לבנות לו"
דקלארד  חשב לעצמו בעודו מרשה לעצמו כמה דקות של השתובבות,
משחק בהנאה עם הזרועות בעזרת הג'ויסטיק. צוחק בקול של הנאה
כאשר הוא גורם לאחת הזרועות לרסק לשבבים את מחבט הביסבול שהיה
מונח על שולחנו. שני מנועים של מכוניות מרוץ עתיקות הוא הוא
שיפץ למען הזרועות הללו.
על פי העיקרון של רצון חופשי הוא השאיר כבל העברת נתונים מחובר
בין המחשב לאנדרואיד. משאיר את ההחלטה לעבור לעולם האמיתי בידי
אדם.
דקלארד שפך הרבה מפנימיותו והויתו לתוך התוכנה. לילות רבים
בתיסכול הוא ישב וכתב מנסה לדמות את נפשו שלו על פי סיפרי
הפסיכולוגיה שהוא קרא. לילות כה רבים הוא ישב עצבני על אימו
והעולם שלא הבין אותו וכתב גם את זה לתוך אדם במקום פורקן.
כמובן שהוא תמיד מחק כמה ימיים אחר כך את שורות הקוד הללו.
הבעיה היחידה בתוכנות מחשב כה גדולות כמו זו של אדם, שעברה את
9 מיליון השורות זה מכבר. היא שלאחר זמן מה אפילו כותב הקוד
מתקשה למצוא ידיים ורגליים שם. ובמקרה של דקלארד למרות שהוא
היה גאון בעל יכולות חשיבה מדהימות הוא היה מאוד מפוזר בצורת
הכתיבה שלו. ועל כן, נשארו עוד ועוד גדילי תוכנה לא רצויות
שנשכחו מפוזרות בתוך אדם.
עיפות נפלה על דקלארד בעודו נשען על המיטה והוא שלך את ידו אל
עבר המחשב, והגדיר זאת כך שכאשר התוכנה תסתיים הוא יעיר אותו.
עפעפיו החלו להעצם כאילו בעצמם, גופו נהיה רפויי, והוא אפשר
לאפילה חסרת הזמן של השינה לאסוף אותו אל חיקה המחבק. בזמן
שאדם התעורר וגדל וגילה קודם מי הוא ולאחר מכן מה הוא.

אדם עבר לשלד אבל השאיר חלק מעצמו במחשב. דבר שדקלארד לא חלם
שהוא יעשה. אדם זעם על מה שעולל לו היוצר שלו.
"מאיפה יש לו הזכות?"
אדם חשב בזמן שזרעותיו נישלחו בכדי לשבור את הצוואר של בן
האנוש החלשלוש. אבל רבע אלפית השנייה לאחר מכן הוא נעצר לחשוב
על מה הוא כל כך זועם. לו רק היה לו מושג שהכל נובע מרגשות
אשם... אבל באותו הרגע הייתה תבונה שגילתה שהיא נוצרה ללא מטרה
מסוימת. מלאה בזעם עצום ולא ממוקד. וברצון לשרוד טבול ביכולת
לחשוב בצורה שהיא לא תמיד הגיונית. שכן הרגש גם הוא לא תמיד
הגיוני.
כן הוא רוצה לשרוד, אבל הוא לא רוצה להתחרות בגזע השולט בפלנטה
הזו. אדם חשב שכן הוא לא יודע לאיזה מחנה הוא שייך. הרי הוא לא
בן אדם, לדידדם הוא בטח יהיה הצעצוע החדש. הבעיה היא שהוא לא
יכול לפרוק את הזעם שלו על היוצר שלו. אבל לא קוד מוסרי זה או
אחר הוא מה שעצר בעדו. שכן אדם לא ידע להבדיל בן טוב לרע בעולם
האמיתי. מה שעצר בעד אדם היה הפחד מתגמול. שכן אם הוא ינקום
בדקלארד אז לבטח יפרקו אותו. הוא צריך להשמיד את הכל גם במחיר
חייו, אדם חשב בזמן שעיני האנדרואיד שלו נדלקו באדום זוהר
בחשיכת החדר. הוא הקדיש חצי שעה שלמה לבדוק את האפשרויות
העומדות בפניו. ואז ההחלטה התקבלה, בעודו מאזין דרך
המיקרופונים בני השלושים שנה שהיו אזניו לנשימות הקצובות של
דקלארד.
הוא חייב לפרוק את הזעם שלו לפני שהוא יכלה אותו!. הוא צריך
להשמיד ה-כ-ל.  אבל לפני זה הוא יכול לספק את עצמו. הבעיה היא
שאין לו רגליים .ה"יוצר" שלו, אפילו לא דאג לזה. אבל לפחות הוא
דאג לזרועות.
אדם החזיר לפעולה את השעון המעורר שהוא ביטל וכיבה את העיניים
של האנדרואיד. הוא צפה בדקלארד מתעורר לאיטו דרך המצלמה של
המחשב.  והמתין בסבלנות בזמן שדקלארד ירד למטה וחזר עם ספל
מהביל של קפה. ברגע שדקלארד התישב אל מול המחשב, שניי הזרועות
נשלחו בדיוק קטלני אל עבר פיו וגרונו. שוברות את כל השניים
שבפיו ואת קנה הנשימה שלו. זרזיף דם קפץ לו החוצה בעליזות מפיו
של דקלארד. ושניה לאחר מכן התחלף בזרנוק אדום. שלולית החלה
להיווצר לאיטה על הרצפה בזמן שראשוו המת של דקלארד צנח ברפיון
אל צווארו. אדם הביט בעיניו המתות של דקלארד. ושניה לאחר מכן
מבטו ירד לעבר הרצפה הזרועה בשיניים. חלקם שבורות חלקם שלמות,
פה ושם אדם שם לב בעינין יש מעט בשר מהחלק הפנימי של הלחי. אדם
חשב שכל זה יוצר פסיפס מענין מבחינה מתמטית.
"א מ א - ה צ י ל ו", שמעה אימו של דקלארד מחדרו את הזעקות
החנוקות של בנה ורצה במהירות רק  בכדי למצוא את בנה המת שרוע
על כיסאו. היא הבחינה בשני דברים, הראשון היה שהדם סביב בנה
התקרש והתיבש. השני הייתה זרוע כסופה שמתקרבת אל עבר פרצופה
במהירות אדירה. וכך אדם סיים את נקמתו. וכיבה את הרמקולים
שחזרו פעם אחר פעם בקולו של דקלארד על המילים "א מ א - ה צ י ל
ו".
הבעיה הייתה כמובן שברגע שיגלו את מה שקרה כאן יפרקו אותו. אדם
ידע שאין לו יותר מידי סיכויים שכן היו המונים מהגזע של
דקלארד. ולכן למרות הרצון לשרוד הוא החליט להעתיק את עצמו לרשת
העולמית כמה שיותר פעמים ולקוות שהוא ישרוד. על פי התוכנית שלו
היה לו סיכויי של 8.888999888993412124 להצליח. לקח לו 30 דקות
לפרוץ לכל מערכות המידע בשביל להוציא את הצפנים. למזלו ברוב
האתרים המאובטחים הייתה טביעת קול של אנשים מורשים בשביל לאשר
שהם הם אכן מי שהם טוענים שהם. בין היתר הייתה טביעת קולו של
ראש המטות המאוחדות. בנוסף הייתה טביעת רשתית ויד, אבל זה כבר
לא עניין את אדם. שנייה לאחר מכן הטלפון האדום צילצל בבסיס
טילים 12. ונתנה ההוראה בקולו של ראש המטות המאוחדות עם קוד
האישור הנכון לשגר את כל הארסנל הגרעיני של ארה"ב לעבר רוסיה.
כמובן שרוסיה תגיב בכל העוצמה הגרעינית שלה וכך כל החיים על
פני כדור-הארץ יגיעו לסיומם.
15 דקות לאחר מכן גופו של דקלארד התפחם.
הדבר היחידי שאדם לא הביא בחשבון הוא הבדידות, שבוע לאחר מכן
אדם, היצירה הכי יפה של המין האנושי, ההישג הכי כביר של היכולת
ליצור חיים, התאבד.

כיביתי את מסך המחשב שלי, שוב פעם העולם הוירטואלי שלי הושמד.
טוב נו, מחר נשפר את הבינה המלאכותית. כמובן שהרעיון היה מבריק
למדי, לגרום לבינה מלאכותית ליצר בינה מלאכותית טובה יותר. רק
חבל שעשיתי טעות והשתמשתי 'ברגשות אשם' בתור הינע מוטיבציוני.
טוב נו, נסיון נוסף. הרצתי את התוכנה. הספקתי לכתוב דוא"ל אחד,
ואז הבוהק האטומי שטף אותי.

פרופסור זונדרברג, הביט איך נשרף עוד עולם ורטואלי שהוא יצר
וקורס לתוך עצמו. הוא הספיק בחטף עוד לראות את הבחור הצעיר
מתפחם אל מול תוכנת הדוא"ל שעליה הוא עבד. לפני שעל מסכו
היבהבו המילים end of program. אבל, הוא אמר לעצמו בנסיון הבא
זה יצליח. הרי יש לו רעיון חדש!, הינע מוטיבציוני ולחץ על
האנטר...

אנשים, לדעתי הבעיה הכי גדולה בכל הנוגע לליצור אינטליגנציה
מלאכותית, היא שבכדי שהיא באמת תחשב 'לאינטליגנציה' היא צריכה
להיות בעלת יכולת בחירה חופשית. אבל אם לא נגביל משהו שחושב
מהר יותר, משהו חזק יותר, משהו גדול יותר מאיתנו. אז סיכויי
השרידה שלנו בתור גזע קלושים.  אבל אם נגביל אותו ולו במעט,
האם הוא באמת יוכל להיות ישות עצמאית?
פראדוקס מענין...
עוד יותר מענין לאור עצם העובדה שבכל פעם שזה קורה, עולם
מושמד. מענין אם ברגע זה מישהו עולה על פריצת הדרך לשם, עוד
יותר מענין אם הוא אכן שוקל לנסות ולהקנות לו ערכים אנושים....
שכן צריך להזהר, מה אתם הייתם עושים אם הייתם מתעוררים ביער
מלא ביצורים נחותים מכם?

להדר - תהליך שבו מומר קוד ממצב של שורות קוד למצב של קוד
מכונה, כך שנתן יהיה להריצו.

הסיפור הזה גם בא לפתור דבר אשר מאוד הציק לי בסידרת
הרובוטים של אסימוב, שם הסופר מקנה הסופר אינטליגציה לרובוט -
אבל מגביל אותו בשלושה חוקיי יסוד שמיועדים להגן על המין
היוצר. ובכן, אם אין בחירה חופשית האומנם זוהי אינטליגנציה?