-בטוח?
הנהנתי להסכמה.
-בטוח שאת לא רוצה?
הנהנתי שוב. הפעם גם הסתכלתי לו בעיניים, כדי שיבין שכדאי שהוא
יפסיק לשאול אותי כבר.
-טוב... הוא הניח את הפילטר בזווית הימנית של שפתיו, והדליק את
הג'וינט. הסתכלתי עליו, שקוע בעצמו, עוצם לכמה שניות את
העיניים. ועוד שאכטה, ועוד ועוד ועוד. הריח כבר התחיל להתפשט
בחדר, מתוק. אני מתחרפנת!!! הוא הרים את הראש והביט בי.
שתיקה.
-קחי. הוא הושיט אלי את ידו, הסיגריה השמנה בין אצבעותיו.
-לא.
-למה לא?
-ככה. לא בא לי.
-ממתי לא בא לך? איך שהוא מתאמץ לא לגחך...
-מהיום. לא רוצה, רד מזה.
-טוב... שאכטה.
אני נושכת את השפתיים. מוציאה מלבורו אדום, מהקופסה שלו,
בכוונה ומדליקה. עשן מתערבב בעשן.
הוא מסתכל עלי, לא מבין, כמעט לועג.
-את רוצה שאני אכבה?
-מה זאת השאלה המטומטמת הזאת?
-למה מטומטמת?
-אתה תכבה?
שותק. -לא.
-אז מטומטמת.
-גם את.
-תודה. למה?
-אני מכיר אותך, את עוברת עינויים פנימיים ברגעים אלו ממש,
מסיבה שלא ממש ברורה לי, אבל את לא תוותרי.
-אני לגמרה בסדר, אתה סתם מקצין דברים. אני תוקעת בו את המבט
הכי אדיש ורגוע שאני יכולה לעשות.
- תעשי לי פאקין טובה. מה קרה?
- כלום, לא קרה כלום, זה עד כדי כך קשה לתפוס שאני לא רוצה
לעשן היום?
- גם שבוע שעבר לא. מה זה הסכם של פעם בחודש?
-לא, סתם עובר עלי עכשיו איזה משהו.
- היה נחמד אם תגידי מה.
-באמת היה נחמד.
- את לא אומרת?
- לא עכשיו.
- אז שימי מוזיקה.
שמתי. מה אני אמרוה להגיד לו? התחלתי לקחת כדורים חדשים,
והפסיכולוגית בכבודה ובעצמה אמרה לי שאסור לי לעשן איתם כי זה
יעשה יותר רע מלא לקחת כלום? ואז הוא יסתכל עלי במן מבט כזה של
"ובאמת נראה לך שכדורים זה מה שיעשה לך טוב? למה את נותנת
לפלוצה מזדקנת עם חתיכת נייר ממוסגר על הקיר לשלוט לך בחיים?
חשבתי שאת יותר חזקה מזה... חשבתי שאת יותר". ואני אדע שהוא
קצת צודק וכמעט אתחיל להצטדק בפניו אבל אתפוס את עצמי בידיים
ואצעק עליו שהוא בטח בן אדם שיכול להגיד לאחרים מה טוב בשבילם,
כשהוא בכלל עוד לא קלט שיט מהחיים שלו. מובן שאחרי זה יתפתח
ריב קולני ומגעיל, ולך תנסה לדבר עם חתיכת אגואיסט סטלן שלא
בוחל באמצעים... הפיניש של הכול יהיה המשפט המנצח שלו: אם אני
כזה חרא, מה את עושה פה בכלל?
ומה אני אגיד לו?
עדיף פשוט לשים מוזיקה. ואולי רק שאכטה קטנה, בשביל הפינאלה. |