היי !
הייתי שואל מה שלומך, אבל אני חושב, שאני יודע.
טוב, אז אני לא יודע, אבל האמת שכרגע אני גם לא רוצה לדעת.

אתמול חשבתי עלייך כרגיל, ועל ההשפעה שהייתה לך על החיים שלי.
היו תקופות, שממש הייתי תלוי בך. עכשיו יש לי חרא של תקופה,
ולך יש חלק גדול בכך. רציתי להתקשר ולדבר איתך, אולי לצעוק
עליך, ולהגיד לך מה שאני חושב, מה שעובר עליי.
כל מי שמכיר אותי לא היה מאמין כמה אני בוכה. מאצ'ו עם כל
השטויות והפוזות, בוכה כמו ילד קטן. בכיתי כל הזמן ולא רציתי
לספר לך. לא רציתי לגרום לך סבל, כאילו זה כבר היה משנה.
אידיוט, זה מה שחשבתי, לא נעים.

מקווה שידעת, כמה היה לי אכפת, וכמה כאב לי. הרגשתי, שפגעת בי
אישית, אבל לא יכלתי לכעוס. איך בן אדם אחד קטן וחלוש נוגס לי
חתיכה מהחיים.

אתמול ישבתי באמבטיה. היה שקט, וניסיתי לחשוב איך זה להרגיש
מת. פתאום חשבתי, שאולי זה קל יותר. מי שמת לא בוכה, לא כואב
לו. אני רק מקווה, שמתים עדיין יכולים לאהוב. תהיה לי חסרה
האהבה שלך.

אולי אם אני אמות, אני אדע מה קורה איתך. אולי אז אני ארגיש
קרוב. בטח זה משהו שלא היית רוצה. אני בכלל לא מבין, למה
כשמתים לא הופכים לאגואיסטים. זה לא נראה לי הגיוני, למות לבד.
הרי גם כך, אלו שחיים מתים קצת.
אתמול הרגשתי קצת מת. ראיתי את גופך השברירי על המיטה, את פניך
השלוות ריקות מהבעה, והרגשתי מת.

אין לי כוח ללכת ללווייה מחר לבד, לפגוש את כל האנשים עם
התנחומים הריקים. ניפגש שם. בסדר?
אין לך מה לדאוג, אני אמצא אותך.
אהיה זה שאתפלש בעפר, שישפך על חייך כלאחר יד. מנסה לחבק אותך
פעם אחרונה, ומשכר אותך בדמעותיי.

                                                       
אוהב