כבר שעה שהיא ערה. עומדת במרפסת, מחכה לקרן אור ראשונה.
היא תמיד אהבה זריחות. הן היו בעיניה הדבר הכי מושלם בעולם
המחורבן הזה. אפילו שקיעות היא לא אהבה, כי זריחות זה לידה
ותקווה, ושקיעות סוף.
השמש החלה לבצבץ מעבר לבניינים. פתאום הכל שוב נראה לה שליו
וכל כך מתאים. היא הסתכלה טוב ושאבה את מראות הבוקר. לקחה
נשימה עמוקה, ועוד קוביית שוקולד לפה. אחרי שהשוקולד נמס
לגמרי, בדיוק כמו שהיא אהבה, היא קפצה.
עדיין היה שקט.
היא הסתכלה על הגוף המכוער, השבור והמובס שלה מרוח על המדרכה.
סוף סוף היא הייתה מאושרת.