יצורים חסרי זהות מסתובבים במסדרונות.
כולם נראים אותו הדבר, כולם חסרי דעות.
והיא צועדת לה, נחושה בדעתה, מנסה לעצור את הזמן.
היצורים מסובבים את הראש אחריה, מתחילים ללחוש.
הם בלבן, היא בשחור
הם מסודרים ורק היא פזורה בכל מקום,
ורק אני, עדיין מנסה לתפוס אותה.
מנסה להבין את העצב, את הסבל.
היא צועקת ושורטת, אבל הם בלבן והיא בשחור,
הם לא מבינים, הם לא הבינו, לא יחזירו אותה לחיים.

אני רודף אחריה עד הסוף
הם מנסים לעצור בעדי אבל אני בשלי
היא כבר בקצה.
"עצרי!", אני צועק.
מסתובבת מפריחה עוד נשיקה וקופצת לתהום.

היא כבר לא כאן והם עומדים מעל
מלמלים: "כמה חבל".
ורק אני עדיין בוכה, על אותו יום.
הם מנסים לעודד אבל במה זה עוזר?
הרי זה בגללם כל הכאב, הכל בגללם.

אני רוצה רק אותה, הם לא יעצרו אותי יותר
הולך לקצה, מפריח נשיקה וקופץ.