[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא חש בדבר

נופל

נופל

ונופל...



שוב לבד באפילה
מטייל לי ברחוב
מצב הרוח יותר מדי דיכאוני,
קור כלבים בחוץ,
באמת מתאים לי...



מדוכא

בודד

מפחד

אובד עצות



לא יודע אם אני עדיין חי,
מנסה להדחיק מחשבות אפלות,
אובדניות
אשר עימן אני חי כבר זמן לא קצר.

נושף אוויר חם, מחמם את ידיי
מצית לעצמי סיגריה ארורה
הולך וחושב,
דועך,
חושב והולך
חושב והולך...

בכזה ערב בודד, ערב דפוק ואפל מצאתי לי פנאי למצוא השראה
חושב על אנשים,
תוהה אילו סוגים,
אילו מינים,
טיפוסים
אילו חיים הם חיים
איזה חוויות הם חווים...?

סיגריה חמה מעניקה את התחושה שהנה
אולי...
אני בטוח.

המוח עובד שעות וספות
האיש הקטן שבפנים קודח
קודח חורים ארורים,
חושב אני
חושב ומדמיין
אנשים.


אנשים חולמים
אנשים אבודים
אומנים אמנים יוצרים, בודדים
אשר כל חייהם עוברים וחולפים על פניהם בחיפוש אחר המטרה
הביטוי,
הסיבה להכל
ולכלום.

אין פנאי לאהוב,
צריך לחשוב
לחשוב, לתאר ,לדמיין ולגעת בעומקם של דברים, להסיק מסקנות.
אנשים...
אנשים.

אנשים אשר מחפשים את עצמם כבר שנים לא מעט
ועדיין מחפשים,
מחפשים שלמות,
מחפשים אהבה
את טוהר הנפש, הסיפוק מן החיים
"ואין דבר כזה..."
בסופו של דבר הם אומרים
"אין דבר כזה..."
ואז הם פשוט דועכים, מתאבדים או גוועים להם כך סתם
אנשים כאלה לבטח לא משאירים אחריהם לבבות שבורים.



חושך,
חלק קטן מהשכונה מואר
גשם חומצי בכל פינה
ועוד אנשים, קטנים, חסרי תועלת לעצמם עולים במוחי
אנשים פשוטים
המקיצים מאוד מוקדם בבוקר
אנשים שמחים,
עמלים --- אוהבים, אהובים...?
מאמינים --- גיבורים מן העבר הלא רחוק
חברה'מנים
בקיצור: פועלים.

מתעוררים להם בשעה רבע לשש בבוקר
ורצים לתפוס את האוטובוס הראשון,
ישנים בעמידה
מוכנים לעבודה
מוכנים...

בסביבות השעה שבע הם מגיעים למפעל האפור והעלוב
או שמא לבית הסוהר היומי שלהם, לכלוב?
בדימיונם הרזה הם יוצרים ממנו את ארמון היצור המופלא והנפלא
אשר שוכן לו בנחת ובשלווה אי שם במרומי הרקיע ומייצר לו גבישי
קריסטלים
נוצצים, זוהרים, בהירים ממשוא פנים כמו מטילי זהב טהורים
אשר הופכים במציאות לכמה אלפי שקלים מסכנים
משכורתם
הקטנה מייאשת את כולם
אך רק לא אותם...
אנשים?

היתכן שזאת היא כל שאיפתם?
ובכל זאת ממשיכים לעבוד, להתלונן ולסבול --- אולי להנות.
בישראל, כנראה עדיין לא שמעו על מהפיכות,
אנשים...

חמש בערב, דופקים שעון מדפיסים וסוגרים הכרטיס
רצים בגשם הזלעפות מופתעים אל עבר האוטובוס
אשר מזדחל לו לאיטו, לאט מדי ולא מגיע בכלל
וכך עוד יום נהדר במפעל --- עבר וחלף
ושוב פעם הם לא זכו לצפות באור השמש
לא בבוקר
לא בערב
נהדרים
(?)

אנשים...

יורדים במקרה הטוב לאחר כעשרים תחנות
קופצים למזנון הקרוב, קונים מנה פלאפל וצ'יפס
בקבוק בירה גולדסטאר מרווה וטעימה, המשקה העממי של מעמד
הפועלים.
מקנחים בסיגריה בוערת ותופסים את האוטובוס השני בדרכם הארוכה,
הביתה.
בשעה שבע ורבע הם יורדים בתחנה הקטנה והעלובה שעל יד השיכון
בשארית כספם הקטן הם קונים לאשה זר פרחים לא יקר,
סיגריות לערב וקופסת גפרורים.
פוסעים ופוסעים הם אל עבר הדלת של הדיר הקטן אשר הוא הוא
לא פחות ולא יותר מביתם ומקווים לטוב...
מקווים לטוב.


עוד פעם זדון מתגנב למוחי
מזדחל לו לאט ומתיישב שם
צוחק וצוחק, צוחק עלי, צוחק על כולם
איזה מין המשך אכתוב לי הפעם אם בכלל
אחד כזה, מעניין
יתכן
יתכן


מצלצלים בפעמון אבל משום מה כאשר לא עונים
דופקים על הדלת
דופקים ושוב פעם דופקים
אך משום מה עדיין אין שום תשובה מבפנים

האיש מתעצבן,
פולט מספר גידופים
בזעם כבוש אבל לא מספיק
מקמט במקצת את זר הפרחים
השכנים פוערים חריצים קטנים בדלתות ומביטים באידיוט
אשר מפריע להם מאוד מאוד לצפות בערוץ הספורט ובמהדורת החדשות.
אבל בכל זאת דופק הוא עוד מספר פעמים...

--- איזה עצבים
--- אין תשובה
--- לא עונים !
(כנראה שעדיין אין אף אחד בפנים)

בסופו של דבר הוא מוצא את המפתח
ובתנועה גמלונית פותח הדלת וצועק ספק שואל בקול רם
---"מאיה..."
---"את שם?"






הטלוויזיה סגורה
הילדים כנראה ישנים
ובחדר השינה...







הוא מביט,
עיניו זגוגות למראה הזוועה
מסרב להאמין...
מאיה תלויה מהוו שתקוע בתקרה בצד ימין של הקיר
מאיה כחולה
מאיה עיניה זגוגות
מאיה גמרה עם עצמה
בשקט סיימה את החיים
בשקט
ובדממה

סימן שאלה.





חוצה את הכביש, מצית לעצמי עוד סיגריה
הכלב משתולל, רוצה להתנפל על איזה כלב אחר
אך בעיקר רוצה הוא להשתחרר מעול הרצועה אשר קושרת אותו אלי,
אני מרגיע אותו
ואז מרגיע את עצמי
מסלק את הזדון השטני מרקותיי וממשיך לדמיין, לחפש השראה.
שואל את עצמי מה היה שמו של האיש
אבל --- לא מצליח למצוא את התשובה, לא יכול להיזכר ולא יכול
ואולי
אפילו לא רוצה להמציא לו איזה שם
מרגיש בתוכי שהמצב נהיה די קשה.

בתוכי התחושה שאיכזבתי זועק בי הקול:
למה מה רציתם שאכתוב ?
נו באמת...

בטח הייתם רוצים שאכתוב על שהאיש פסע לו הביתה
נקש קלות בדלת ואשתו השמחה והעולזת
פתחה בשבילו את שערי הדירה הקטנטונת והחמימה שלהם
וכאשר נפתחה הדלת הדביקה לו ישר נשיקה רטובה על הפה
והכינה לו מיד אחר כך כוס קפה חם נהדר ומהביל
שאלה אותו על העבודה ועל איך עבר עליו היום הנפלא במפעל
ואז פשטה את בגדיה וזיינה אותו שלוש פעמים.

ולאחר שאהבה אותו בחוזקה הם דיברו על הכל
על החיים
ושוב על החיים
ואז היא הראתה לו הזמנת הורים אשר הביא לה אחד הילדים
ואז היא צחקה וצחקה כשנזכרה איך היא הביאה להוריה הזמנות
הורים
בצעירותה והמשיכה לצחוק עד אשר דמעה קטנה של אושר שמיימי
זלגה מתוך עיני הדבש הקסומות והיפות שלה
ובכתה היא מרוב אושר
חיוכה היה נפלא וכל כך מקסים
חיוך אלוהי, כה טהור ונשגב היה חיוכה של אשת איש מעמד
הפועלים.

ולאחר כל זאת הוא התישב לו בשקט ובשלווה אלוהית מול המסך הקטן
לצפות בספורט, חדשות ובעוד איזו תוכנית בכבלים.
הייתי יכול לכתוב שבשעה שתיים עשרה ורבע הוא פשוט נשכב על ידה
במיטתם החורקת והישנה, נשק לה פעמיים על הלחי ועוד פעם אחת
על שפתיה החיוורות והרדומות,
אמר --- "לילה טוב, חלומות פז, מאיה שלי"
ונרדם.

פשוט נרדם...
עד השעה חמש ארבעים וחמש
בה הוא קם, מוכן
לעוד יום אפור ונהדר במפעל.





קר לי,
פונה אל עבר הבית
טור, כבר עשה את שלו
ואני מלא השראה בו בזמן שאיזה עצב נורא מתפשט בגופי
מדוכא כל כך בגלל הסיבה הפשוטה שאין לי למי לספר,
חושב על הבית, על ארוחת הפשוטה אשר אני עומד להכין
ואולי אחר כך גם אשמע משהו של ז'אק ברל
אולי אכתוב לי איזה שיר
אראה סרט ואסיים סוף כל סוף את הציור
ואז לישון...
לישון

גופי משדר למוחי תשדורת אחת ויחידה
אני כל כך עייף...

עייף ממש מהכל
עייף מהחלומות
עייף ממשחקי השחמט הכמעט אין סופיים והכל כך חד-גוניים
לאורה של תאורת הפלורסצנט הכל כך אפורה
עייף מהציור
עייף מהשירה
ועייף, כל כך עייף מן האהבה

חייב ופשוט חייב לישון ולטהר את המוח ממחשבות אובדניות
חולמניות ומרוחקות שכאלה.

אהבה!
אהבה!

מדוע כתבתי את המילה האדומה הזאת?
הרי האהבה היא כמו סם מעורר, רק סם גרוע בהרבה מקפאין
--- ביחוד בשבילי.
ורק הזכרתי את אותה המילה הארורה ושוב לפתע קפצה עלי ההשראה
והרצון לכתוב ולכתוב עוד.
וזה נכון שגם לי כואבת היד והאגודל נדבק כבר לעט.
אבל אני חייב לציין שקשה לי ביותר לעשות סדר במחשבות,
סלחתי על זה לעצמי לא מכבר
ואולי ביום מן הימים יסלחו לי על כך כל הנוגעים בדבר
אבל צריך להבין שבלב של אנארכיסט, באלאגאניסט קצת פורק עול
אשר חושב על הכל --- וביחוד על אהבה
למרות שאף פעם מאז שאני זוכר את עצמי אף אשה או נערה לא ממש
אהבה אותי באמת ואיך שהוא השלמתי עם העובדה שככל הנראה
גם לא תאהב, אך את זה למדתי כבר די מזמן
ולמען האמת כם למדתי לחיות עם הידיעה, עד כמה שדבר כזה בכלל
יכול להיות טוב, במשך הזמן.
שבדרך אגב משהו בי מזכיר לי שלאהוב אני דווקא יודע די טוב.
אבל בקשר ללבבות שבורים ושבירים ובקשר לחלומות ועוד דברים די
שבורים יש אנשים הכותבים על הנושא טוב וממצה יותר מאשר
עבדכם האבוד ולא ממש היתי רוצה להיכנס עימם לוויכוח על למי
כואב יותר כאשר ליבו נשבר מחדש.

זהו,
הנה ואז זה בא ומציף אותי כמו גל.

ויש אנשים כאלה אשר יודעים לאהוב וזה אכן העניין היפה מכולם,
העובדה שהם פשוט יודעים לאהוב את האנשים הנכונים אשר הם
אלו אשר גם יודעים להחזיר אהבה ומזלם הוא שהם בנוסף לכל
גם יודעים כיצד לפגוש את אותן הנשמות המתאימות
וכאשר אותם ברי מזל מוצאים את אותם אוהבים הם שוכחים מהכל
ופשוט מהכל: מהאינתיפאדה, משואה גרעינית ומאוכל,
מהחדשות מהקולנוע והחור באוזון
מגשמים שטפונות וסופות
וכמובן שמאיידס התקפי לב וסרטן ועוד כל חולי שמכיר האדם
ובכל מקום ובכל זמן הם פשוט מאוהבים ונאהבים בכל המובנים
האפשריים
ויתכן מאוד שהם אכן באמת נהנים מן החיים.

ובינתיים כיביתי עוד סיגריה אשר הדלקתי ממש מבלי להרגיש
פתחתי את הדלת ושיחררתי את בן לוויתי לחופשי
כיביתי את כל האורות והתישבתי לי על הכורסא הקרה
--- נו הכל קר עכשיו, לא?

ועתה אני עוצם את עיני הכחולות ירוקות אשר ראו הרבה
ראו למעשה את הכל
כי באמת, אבל באמת באמת
לי כבר נמאס מלחשוב ולחשוב,
ולחשוב.






בת ים
5 דצמבר 1991







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל אחד צריך
בסוף למות
כל אחד צריך
בסוף למות
מתי סוף סוף אני
בכלל אמות???





מעריץ מתוסכל
מפסטיבל ערד


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/1/04 10:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סימון אריק

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה