ועכשיו,
כאשר הדרך אלי יותר לא דוברת  
צרורות של ורדים חבויים מעולמות אחרים
כמו נשמות אגודות בצרור החיים
מתייבשות על הקיר שממול,
כשם שאהבה זקוקה למילים חמימות
להשקות שורשיה לנצור ולשמר פריחתה
כי לא אל סופה הבלתי נמנע של הוורד
פני תקוותה מועדות.

ואז זעקה לא נשמעת קוראת לי לחדול
המחנק בגרוני אוחז ובוצע תקווה אחרונה
כשדמעות זולגות מעיני בלי רצון לעצור

מתקרב אל מעבר לכל מה שאי פעם,
חזיונות בהקיץ אמרו שנכון בעליל להקריב
כי פעם אוכל אז לחוש כמו פרפר שנמשך אל השמש
שתוכל לכלותו, בו ברגע,
באורה המטהר התמים,
כך תבער נשמתי באובדן כל זהות
ממחסורו של מגע
ואוזלת כוחן של מילים.

עד רחוק אז פסעתי להביט בעינייך
מבעד לקירות אטימות לא אזכה לעולם
לראות כיצד מתממש בהן זיק של דמע
כשהדם בגופי נקרש בלאות
מתקרב לרגע בו יחדל מלזרום.
ואת המראה של נפשי
ואני והסרטן של נפשינו
בינינו אני מתכלה כמו פרפר
צרור לרגע קט בצרורם של חיים,
כשעל מאזניו של משפט אוהבים נמצאתי אשם
ארכתי לך בדיוק יום ועוד מספר רגעים.

כי כשהאל בשמיים ברא את גופך
והביט ביופייך לבטח חשב אז
כל לב בעולם יעקר ממקומו
לכשינצור בחלומו את בבואתה של דמותך
ברור שידע התשובה שטמן בך
כאכזריות הנפת יופי מול עיניו של כיעור

ועכשיו מתקרב אל מקום בו
לא תזרח עוד השמש
לטיפת הבל פיו של המוות קרה היא
אך במקרים בודדים מוטב חידלון
מאשר חרפתו של ביזיון

כי עתה מתקרב לבסיסו של הכלום
מחזיק את עצמי בעזרת רמזים ותקווה
ולו רק הרצון לשמוע אותך לי אומרת,
לא אוהב עוד איש ודבר מלבדך ביקום.
הופכני היה למאושר באדם
המצליח להרים נפשו ממעמקיו
הבלתי נגמרים של הכלום.

ובינתיים נשמתי מיוסרת, כאבה לא עוצרת
את שרידי שפיותי האחרונה מפוררת
כשזיק התקווה בליבי רק הולך ודועך
מתכלה בדד בתוך אש של כליון
רוקד באשליית ריקוד מאושר אחרון
בדרכי האיטית לאבדון.

והיו חכמים אומרים פעם,
שאהבה היא כמו ורד
שצריך להשקות שורשיה
לטפח עלוותה בכדי שתיטיב היא לפרוח
לשורר לה שורות מלטפות אוהבות        
מחבקות באישון ליל בזמן שתנום היא
שנת ישרים, להתבונן ביופיה,
בסגידה להושיט יד ולגעת
בלא מורא ממכאובם של קוצים.

אך בוודאי לא לבוא כך
באישון ליל ובסתר סתרים
להקיז את אודם דמה בעורמה
ובגרזן המושחזת בחטא גאווה
לגדוע מכה אחר מכה
בחרש דיממת גנבים,
עלה אחר עלה,
גבעול אחר גבעול
כל כבוד וכל חן
של תקוות אוהבים.




20.3.2004