זהו סיפור על ילדה קטנה, אומנם פיזית גדולה, אבל בכל זאת,
קטנה. כולם אמרו לה כמה שהיא בוגרת וחכמה אבל היא, היא הרגישה
תינוקת וטיפשה. היא הרגישה מבוזבזת ועצובה. אם הייתם רואים
אותה הולכת לה ככה סתם ברחוב, או בבי"ס או בתננועה בטח הייתם
חושבים; ילדה נפלאה, חברותית, מצליחה... אבל אתם לא יודעים,
אתם בכלל לא מתארים, אף אחד לא. פעם היא חשבה שיש לה חברים.
היא באמת האמינה שלמישהו אכפת ושאם משהו יקרה, יש לה על מי
לסמוך.
אבל משהו קרה, ועכשיו היא יודעת. היא לבד בעולם הזה. אין לה
על מי להשען, עם מי לדבר. היא נשארה לבד עם הצרות שלה, ועם
עצמה. החברות שלה? החברות שלה הן בכלל לא חברות. רק על עצמן הן
חושבות. הן בכלל לא שמות לב, הן לא רואות. וכשהן רואות, הן
מתעלמות - אין להן מה להגיד, אז הן שותקות. והיא, היא שוב לבד.
היא כבר הפנימה. שומדבר לא יעזור, הכל שחור.
משפחה, אתם בטח שואלים? משפחה יש, אחת גדולה- גדולה, ומגעילה.
עם אמא היא מזמן הפסיקה לדבר, לאחותה כבר חדלה לספר. כל מה שהן
עושות זה לגחך, הן מקשיבות וצוחקות בלב. משפחה לא תומכת, משפחה
רעה- יורדים עליה ללא הפוגה.
הכתיבה... הכתיבה זה הדבר היחיד שעוזר לה, זה מה שקצת מעודד.
העט מקשיב, הדף סופג. אבל עדיין, כמה אפשר? זה לא אותו הדבר...
היא מתגעגעת, היא מתגעגעת לדבר, לספר ולשפוך. היא כלכך רוצה,
היא מנסה, היא לא יכולה. אז בנתיים היא ממשיכה, ומקווה שיהיה
יותר טוב למרות, שהיא בכלל לא בטוחה... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.