לפני כמה חודשים מישהו גרם לי להבין שמגיע לי הרבה יותר. שכן
אפשר להיות עם מישהו שיתייחס אליך יפה, והכי חשוב - שזה כן
מגיע לי. שמותר לי להיות שמחה.

ואז יום אחד הוא עזב. כי הכל נראה לנו יותר מידי מושלם, ולרגע
פקפקנו אם באמת אפשר להיות במצב אופורי שכזה, או שזה לא חוקי.
כנראה שזאת טעות שלי שפקפקתי... כי נתתי לו ללכת. ובזמן שלקח
לי להבין שבעצם מותר שיהיה לי טוב, הוא כבר עזב למקום אחר.
ואני כמו טיפשה באתי לבית הריק שלו, וחיכיתי שאולי הוא יחזור.
אבל בינתיים אני פה לבד. וגם פה בודד, וסתם מחניק. אז אני
חושבת שאני אשאיר לו פתק לכל מקרה, כי אני מאמינה שיום אחד הוא
כן יחזור, ובינתיים אני אעזוב.

אולי הוא כבר לא יחזור, אבל האמונה תמיד תישאר, ואיתה תהיה
התקווה. שיום אחד אולי באמת יהיה טוב שוב. ועד שהוא יחזור, אם
הוא בכלל יחזור, אני אמשיך לסייר ברחבי הממלכה בניסיון למצוא
מישהו שיגרום לי לחייך שוב.