מונולוג, כי אין למי להגיד אותו בקול רם.

אני רוצה שכשתראה אותי תחבק אותי או תתן לי נשיקה (ולא תצעק או
תהיה אדיש). שלא תשאל אותי מה שלומי אם לא באמת באמת איכפת לך,
ואתה רוצה לשמוע את התשובה. ושתשאל אני רוצה שאם יהיה לי עצוב,
וזה לא יהיה בגללך או משהו שאתה יכול לשנות, תחבק אותי ותעשה
לי פרצוף מצחיק, ולא תגיד שהכל יהיה בסדר. אני רוצה שתהיה שם
כשאני קופצת כדי לדאוג שאני לא אפול, שלא תבעט, תכה, או תעליב.
כי זה לא נעים. שלא תשפיל אותי בפומבי, ולמעשה גם לא בכלל. אני
רוצה שתדע ותשים לב לבד כשרע ועצוב לי. אני יודעת שזאת בקשה
גדולה, אבל כשאתה לידי אני חושבת שאתה יכול לדעת. אז אם אתה
רואה שרע, בבקשה אל תתעלם מזה... אני רוצה שבלילה תחבק אותי.
בעצם... שתחבק כל הזמן. כי רק כשאתה מחבק אני מרגישה מוגנת
(ולא רק מפנייך). רוצה שלא תצעק. ושלא תתעצבן ותאבד שליטה
פתאום בלי התראה. זה מפחיד אותי... זה כל פעם מחדש קורע אותי
מבפנים, ואני מרגישה איך אני נאבקת בדמעות שמנסות לפרוץ. אני
רוצה שתהיה שם. שתהיה בחיים שלי. אבל לא בתור ידיד. גם בתור
חבר טוב שאפשר לדבר איתו, לסמוך עליו, ואולי אפילו לספר לו
דברים, וגם בתור מי שמנשק את הפצעים. אני רוצה שתראה שאיכפת
לך. לא ביקשתי זיקוקי דינור וכתובות בשמיים, אבל קצת השקעה.
מינימלית. מהסוג שאומר שכן איכפת לי ממך, אני יודע ואני פה.
מחכה. אני רוצה להתעורר לצידך בבוקר, ואני יודעת שזה בלתי
אפשרי, אבל אני אבקש. ואם לא יתממש אז לא נורא. אבל בקשר לכל
שאר הדברים שכתובים פה למעלה. אני חושבת שמגיע לי לקבל...

ואם אתה לא יכול לספק, או לפחות לנסות ולהשתדל, אז תגיד לי כבר
עכשיו ואני אלך. אני אחפש מישהו אחר שיכול, או לפחות מוכן
לנסות. אז מה אתה אומר? ואל תגיד לי "לא יודע" כי זה רק פוגע.