נועה כהן / אלומיניום ולבבות |
את מה שנשאר מן הדם
שהסריח והסריח.
לא רק באף.
אפילו התזה שלך על תבניות
אלומיניום בצורה של לב,
נשברה מול שתי ידיי
שאמרת-
"הן מכאיבות לי עכשיו".
אז אספתי, לא רק אותן,
ונסעתי.
שני אוטובוסים מוגנים לגיהנום.
צרחות ורצון בלתי נשלט להשתין.
לכבות מדורות במים צהובים.
ופתאום- קופסא של אלומניום בצורת לב.
אמא אמרה פעם -
"אלומיניום עושה סרטן"
אתה רק צרחת -
"אני מת. את הורגת אותי."
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|