השאלה הגדולה מכולן.
לכל אחד שקורא את המילה "היא" כשהיא עומדת כך בפני עצמה, בלי
קונטקסט ברור במשפט, עולים לראש דברים שונים.
אחד יחשוב על ההיא שהייתה איתו, שני יחשוב על ההיא שהוא רוצה
ואחר יחשוב, אולי, אם היא - בכלל קיימת.
ואני - על מה אני חושב? על כולן למעשה, ולרוב בבת אחת. וזה
קשה. לא העומס המחשבתי הוא הבעיה אלא המטען שכל "היא" נושאת.
יש את ה"היא" שחשבת שתהיה תמיד "את".
אותה היא שיצרה יחד איתך "אנחנו" ולא עוד.
יש "היא" או "הן" שלא יתקרבו ל"היא" הראשונה, ולו רק בגלל
התבנית הצרובה לך בראש.
אבל יותר מכל מטרידה אותי השאלה הגדולה מכולן - מי היא "ההיא"
האמיתית?
יש אחת כזו בכלל? האם היא חיה פה או במקום רחוק? האם פגשתי
אותה או אולי עוד צריך לפגוש? האם אני אדע שהיא אכן "ההיא"
ויותר חשוב - האם היא תדע שהיא "היא"?
"היא" מיוחדת, מתאימה רק לי, כזו שתגרום אושר לי ולעצמה, אבל
רק כשנהיה ביחד.
למען האמת - אני לא ממש בטוח שהיא קיימת.
כולם אוהבים לכתוב עליה, אבל אני חושב שברגע שמוצאים אותה,
שלוש האותיות הפשוטות האלו קמות להן ועפות ממנה ובצורה אקראית
לחלוטין, ואולי אף להכעיס, נוחתות על ראשה של אחרת אשר אין
בינה ובין המאכסנת הקודמת של התואר הנכסף דבר במשותף.
ואז הגורל ממשיך לצפות במופע הבידור הטוב ביותר שבו הוא מתבונן
איך כולנו או חלקנו או בעצם רק אני (מי יודע?) מחפש כללים או
חוקיות כלשהי, ונופל כל פעם על "היא" מדומה, או לפחות לא על
ה"היא" שלי.