מבט מזוגג מול המסך. צורות מרצדות, צבעים מהבהבים. זאת הייתה
תוכנית בישול, אבל את זה הוא ידע רק מהזיכרון. לא כי הוא באמת
הסתכל. "וכך עושים סופלה שוקולד", התרברב המנחה הכל יודע והכל
יכול. כל שהעסיק אותו במישור הפיזי היו כמה פיסות של קורנפלקס
שנלעסות בלחץ מתחת לשיניו השחוקות. קורנפלקס חסר טעם, כמו שלכל
דבר בעולם הזה כבר אין טעם ואין ריח. כבר אין שום דבר שאפשר
להתווכח עליו, או לשבור בגללו דברים על הקיר. כבר אין על מי
לזרוק האשמות חסרות טעם אך מלאות בעקרונות ובמשמעות. כבר אין
במי להתלות כשמתעורר הפחד משנתו. חייבים עכשיו להתמודד עם
הבדידות שהייתה מאז ומתמיד כה אמיתית ומקפיאה.
היו שם חיים בסביבתו. בכל מקום שיש מוות יש גם חיים. אבל הוא
לא ראה או שמע אותם. בעולמו הקודר, המסוגר, האדיש, הכול היה
כריק מוחלט. דרך עיניו אין מקום לזיו עלומים. אין עוד תנאים
לחיים. אין חמצן, אין שמש, אין גרביטציה, אין טמפרטורה. אין
אפילו מקום לבקטריה קטנה שתפקידה ביקום הוא לעבור את כל שלבי
האבולוציה לכדי יצור עצוב ועזוב.
הערוץ מתחלף.
ההבעה נשארת אותה הבעה.
וקול קטן של צחוק בוקע מן המגברים.
וזה מזכיר לו...
שנובו... נשבר מתחת לגלגלי משאית. ומת.

אפי עזבה אותו כשעוד היה צעיר מידי בשביל החיים האלה. הוא היה
ממש תמים ומאושר ולאפי זה ממש הפריע. אפי הייתה אישה בריאה
ונחשקת. בגלל זה הוא גם ממש אהב אותה האידיוט הקטן והדביל. אבל
לאפי היו גם הרבה מאוד בעיות באישיות. זה לא שאפי לא הייתה
מתוחכמת, להפך, היא הייתה יותר מידי חכמה בשביל האנושות כולה.
אפי, פשוט מאוד, הייתה פחדנית. כל-כך פחדנית שהיא לא הסכימה
להאמין לשום דבר. ולאף אחד. לא כשמספרים לה על דברים שקוראים
בעיתון או רואים בטלוויזיה, ובטח לא כשאומרים לה דברים מוזרים
כמו "אני אוהב אותך". לדעתה של אפי, יש רק משמעות אחת למילה
"אהבה". אהבה היא רק מילה. מילה שאומרים כי חייבים לאור המצב.
כמה יפה ככה נוקשת היא הייתה. היה לה עורף מברזל, מוח של עכבר
מעבדה ורגליים של חתולת רחוב. ובעזרת הכלים האלו בדיוק היא קמה
ועזבה אותו. צעיר, תמים ומבולבל. למזלו הוא היה תמים מידי
בשביל להתחיל לפחד. או שאולי זה לרעתו. כי עברו הרבה ימים עד
שהפסיק ללכת לתיבת הדואר בתקווה למצוא מכתבים שאולי היא כתבה.
חודשים רבים עברו עד שהספיק לפנטז לעצמו על הירח שהיא רואה
עכשיו, בדיוק כאשר הוא מביט באותה הלבנה. מזלם של התמימים הוא
בראיית העולם ההזויה שלהם ובאמונה שמחזקת את הגוף השברירי
שלהם. מזלם של התמימים הוא רע ואכזר. כי הם חשים חזק בכאב. אין
להם את מנגנון ההגנה שהודף את החלקים השורפים של המכות שמרביצה
בהם המציאות. התמימים האמיתיים הופכים בשלב מסוים לעיוורים
שנתקלים בקירות מזכוכית ונשברים על הבשר החשוף שלהם. לתמימים
יש עולם יצירתי עשיר שמת וגווע כמעט תמיד בטרם עת. במקרה שלו,
זה כמעט קרה עד היום שבו הגיח נובו לחייו.

נובו הביט בו בעיני אדם מוכה תדהמה המבין כי זה עתה איבד את
הדבר היקר לו מכל, מבעד לסורגי הכלוב. בוכה חרישית, מבקש סליחה
על כל חטאיו. כמו שכולנו מבקשים סליחה מאוחר מידי אחרי שכבר
הספקנו לעשות את העבירה, כך הוא ילל אל האיש העצוב-תמים שבא
לבקר יום אחד בכלבייה הטחובה.
"אני סולח לך", הוא אמר לו, מחייך ומלטף, "אני לא יכול שלא".
הוא שילם את קנס ה200 שקל.
"שזה לא יקרה שוב", אמר לו הלוכד, "בפעמים הבאות אנחנו
מרדימים", אמר בלי להניד עפעף.
"נובו לא יברח יותר", הוא התנצל בשמו, "נובו מבטיח, נכון
נובו?", הוא הביט בשחור השיער שמחולשת העצבות לא יכול היה
אפילו לכשכש בזנבו המלוכלך.
"נובו לא התכוון", הוא אמר בליטוף, מושך דמעה עם אפו, "נובו
יודע שהוא הדבר הכי יקר לעידו".

אפי נולדה בקיבוץ של השומר הצעיר ואבא שלה מת במלחמה על עמק
הבכא כשהייתה בת 3 חודשים. את התפקיד של אבא החליף רטריבר בשם
פלאש, שהיה הכלב הכי מהיר בקיבוץ, והוא היה שומר עליה כל פעם
שאמא הייתה הולכת לקטיף או יוצאת לעיר להפקיד את הכסף של הנהלת
החשבונות. פלאש, היה אבא טוב בשביל אפי. הוא לא היה צועק עליה.
אפילו לא נובח. הוא רק היה נשכב על השטיח בחדר הקטן, עם עיניים
עצומות והיא הייתה מטפסת עליו, מושכת לו באוזניים, וצוחקת בקול
ילדותי. כשאפי הייתה בת 3 אמא לקחה את פלאש לווטרינר ולא חזרה
איתו. "פלאש התגעגע לאבא", היא ספרה לאפי בעודה בוכה, "הוא
כל-כך התגעגע שהוא היה חייב ללכת". ומגיל 3 אפי התחילה ללמוד
להתגעגע. היא כל-כך התגעגעה שהיא רצתה כבר ללכת. כל פעם שאמא
הייתה מורידה אותה בגן היא הייתה בורחת למטעים. וכל פעם שהיה
מבחן חשוב בבי"ס היא הייתה רצה לנחל ומקפיצה עליו אבנים. והיא
שנאה כלבים. כל החיים שלה היא ברחה מהם. מהם ומהבעלים שלהם.
כשהיא פגשה את עידו, היא כבר הייתה ילדה גדולה. אחרי
אוניברסיטה. מלאה בחוויות לא נעימות מחיים לא רגילים. היא כבר
הייתה בקטמנדו ובטוקיו, וחייה תקופה ארוכה בבואנוס איירס עם
בעל אדמות עשיר ונבזה. עד עידו, אפי רצתה להעביר את הימים עד
לרגע בו תוכל לפגוש את האבא הזה שלה שעזב אותה. את שני האבות
האלו, שאף אחד מהם לא עשה את החשבון הנכון ונשאר איתה כשהייתה
זקוקה לו. כשעידו הגיע, הוא הגיע כמו מתוך הגיהנום: חסר דאגות,
מאושר ושמח בחלקו. טיפש עד כדי דמעות, לא מבין למה אנשים
כותבים סיפורים עצובים שמאות אנשים מוכנים לקרוא. והוא היה
בשבילה כמו מים קרים על פצע פועם. כמו מחסום לעיניים לפני
השינה. דקה מלאה של אויר נקי 500 מטר מתחת למים. כן, אפי כבר
הייתה בדרך לטבוע, אבל הפחד אילץ אותה מידי פעם לתפוס בדבר החי
הקרוב ביותר ועידו היה כמו ענף עבות באמצע תהום בלי תחתית.

לא תוכל לעצור את המוות. גם אם ממש תרצה. לא תוכל למנוע מעצמך
להתרסק. כי מאוחר מידי. כבר קפצת. אתה כבר נוסק למטה. אתה כבר
השמדת את עצמך עוד לפני תהליך ההשמדה עצמו. על הכפתור כבר
לחצת. שעון העצר כבר רץ אחורנית. אתה יכול לנסות ולנשום רק עוד
קצת. אבל אם החלטת למות... אין איש תמים אחד שיוכל להציל
אותך.

חודשים הוא ישב וחיכה שתחזור. הוא ידע שתחזור. הוא ראה זאת
בטלוויזיה. הוא האמין בכוחה של הטלוויזיה לעורר רגשות אהבה גם
באנשים בעלי לב מקרח. היה לה טוב איתו, הוא היה משוכנע בזה.
הוא גם צדק, בערך. זה לא שאיתו היה לה טוב, אלא זה שאיתו לא
היה לה רע. מה שהניע אותו זה האהבה שלו אליה ולקח כמה חודשים
עד שהוא התפלל שתחזור רק בגלל שהוא בודד נורא. הוא התפלל
שתחזור אליו האהבה. שתחדיר בו חיים חדשים. שתעורר את פרצופו
המאושר. כשתמו ימי ההמתנה מתחת לאותו הירח, הוא הרגיש כי בקרוב
יבוא קץ העולם.  הוא הבין שממש עוד מעט הוא יפסיק להאמין בכוחה
של אהבה. הוא הבין שבקרוב מאוד גם הוא כמו שאר העולם יתחיל
להאמין שאהבה היא רק מילה. הוא הבין שבקרוב לא יהיה לו עוד
הכוח להמשיך ולדרבן את עצמו לכתוב עוד ועוד שירים יפים על
קסמים בעולמות של פנטזיה. וממש לפני שהאפוקליפסה האנושית שלו
נכנסה לחייו, הוא נתקל בנובו.

שחור שיער. עיני אדם מבוהלות. קטן כל-כך, עצוב כל כך. לבד
כל-כך. נובו לא נולד לרחוב. אילולא היה פוגש בעידו, היה נובו
מת בסמטה חשוכה, ללא זהות, ללא שם וללא מושג של חיים. אילולא
עידו היה יוצא ביום ההוא לטיול אחרון של לפני המוות ומוצא את
גופו הרועד מקור של נובו, איש לא היה מכיר את הכלב המפוחד שהלך
לאיבוד בסתיו.
"שלום כלב", אמר לו עידו כשהבחין ביצור הרועד, "איך קוראים
לך?"
אנשים תמימים שואלים שאלות כאלו גם כלבים. וחתולים.
"הלכת לאיבוד?", הוא שאל אחרי שלא קיבל תשובה על שאלתו
הקודמת.
"אתה בטח רעב", הסיק.
"יש לי ספגטי בבית... אתה אוהב ספגטי?"
ליטוף של חמלה העביר צמרמורת ביצור השחרחר כמו גם בידו הבודדה
של עידו. עידו לא נגע ביצור אנושי כבר זמן רב ושחור השיער לא
ידע אם לבטוח באחד מאותם הולכים על שתיים.
למרות ההיסוס, למרות החרדה, היה זה הלילה הראשון מזה חודשים
ששניהם ראו ירח בארבע עיניים.

איך נברא העולם? מלא צורות וגוונים? אין סוף שפות? ככה מספרים
לנו בספרים הקדושים. 7 ימים של עבודה. להפריד בין חלקים של
הכאוס. או אולי זה אחרת. או כמו שמספרים לנו אלו שיצאו מתקופת
ההשכלה. העולם היה מלא באטומים שחיפשו נחמה בזרועותיהם של
אטומים אחרים. שעברו אבולוציה כדי להחזיק את הקשר. ואלו ששרדו
יצרו יקום מלא צבעים, וצורות ושפות. אבל עדיין לא מצאו הסבר
לסוגיה הפשוטה הזאת. אין חוקר בעולם שיצליח לפענח מה גורם
ליצור על ארבע, לאהוב יצור על שתיים שלא מבין את שפתו. אולי זה
לא נובע מתוך הסדר שבבריאה. אולי דבר שכזה נובע מתוך ההרס. וזה
גם מאוד הגיוני. קשר כזה יכול לצמוח רק כשעולמם של שני יצורים
תמימים נשבר.

הוא כעס על נובו על ששבר את התמונה היחידה שנשארה לו מאפי.
שברי הזכוכית קרעו את נייר הצילום המיוחד. המסגרת התנפצה.
ונובו ברח מצעקותיו של עידו. ברח ונעלם ליומיים. יומיים של גשם
וברד. יומיים של חורף שכיסו את הירח בעננים. יומיים בלי שינה.
יומיים עם מטריה ששברה הרוח ומעיל גשם שלא מגן מהקור. יומיים
בהם עידו הבחין בכל עץ ובכל אדם שעבר ברחוב. כל אבן, כל סלע,
כל טיפה של מטר נראתה בברור דרך עיניו הלא מאמינות של עידו.
דבר לא היה מובן מאיליו. הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לאבד את
נובו. דבר! גם לא הגשם. גם לא זרועותיה האבודות במרחקים של
אפי. גם לא התקווה עצמה! אפילו היא לא תוכל לקחת ממנו את שחור
השיער.
הוא הלך לצער בעלי חיים. שם הוא מצא את נובו נוטף פחד ורטיבות
ומלא בושה.
"נובו לא יברח יותר, נובו מבטיח, נכון נובו?"

הבוקר עלה. נובו, קשור לרצועה המחוברת ברכות לידו העייפה של
עידו שזה עתה התיישב על ספסל בשדרה. הקור היה מקפיא, אבל בליבו
עידו היה שמח ומלא בחום.
"נובו תסתכל", נובו נעץ מבט שואל בפניו העייפות של עידו,
"העצים האלו. עד לפני יומיים לא היו קיימים בשבילי", אמר עידו
מתבונן אל העצים שבצידו השני של הכביש.
"אתה יודע למה זה? אני אסביר לך", הוא לקח נשימה ארוכה לפני
שהתחיל להסביר. זה הלך להיות הסבר ארוך.
"כל בוקר אני עובר איתך כאן ברחוב הזה. ורק אתה חשוב. רק אתה,
הטיול שלך והצרכים שלך. וזה בגלל שאני אוהב אותך, אוהב אותך
מאוד", הוא באמת אהב אותו. אהב אותו מאוד.
"אבל למרות שראיתי את העצים האלו תמיד, מעולם לא הרגשתי אותם.
מעולם לא חוויתי אותם. הם מעולם לא רגשו אותי. מעולם".
נובו התיישב על האספלט הרטוב.
"אתה יודע מה קרה ביומיים האחרונים?", המשיך עידו, "הרגשתי
אותם. פתאום ראיתי וחוויתי כל דבר שעבר לי מול העיניים. פתאום
דבר לא היה מובן מאיליו. פתאום חשבתי לעצמי, רגע, נובו, הוא
יכול להסתתר מאחורי כל אחד מהדברים האלו, ואז פתאום הייתה להם
משמעות".
עידו כמעט בכה.
"לעצים האלו, לאבנים, לסלעים שבגן משחקים, לבתים, לספסלים...
להכל... להכל היה פתאום משמעות".
הוא שתק לרגע. כי קולו החל לרעוד ודמעה בוגדנית כמעט וכבשה את
לחיו.
"נובו, תבטיח לי", הוא אמר בסוף מביט בכלב הרצוץ, "תבטיח לי
שלא תברח שוב".
יותר ויותר דמעות חנקו את גרונו.
"תבטיח לי שלא תפחד פתאום ותעלם".
נובו הרים מבט אל הרחוב והתרומם על רגליו. הוא הניח את ראשו על
ברכיו של עידו ועידו ליטף אותו באהבה.
"כלב טוב", הוא לחש, בולע את העצבות מתוכו, "אני יודע שאתה
מבטיח", הוא אמר.
עידו הניח את ידו על קצה הרצועה וניתק אותה מצווארו של נובו.
"לך לעצים, אתה בטח רוצה לרוץ קצת", הוא אמר לו וליטף לו את
הגב.
נובו לא היסס. כאילו רצה להוכיח לעידו את התרגשותו הרבה. והחל
לרוץ.

נובו רץ מהר, אבל לא מספיק. עידו לא ידע לרוץ בכלל. אולי אם
עידו היה יודע לרוץ הוא היה זורק את עצמו על הכביש במקום נובו.
אבל זה לא משנה עכשיו. לשום דבר כבר אין משמעות. לא לעצים, לא
לסלעים, לא לרחוב. אפילו לא למשאית שנהגה לא הצליח לראות את
שחור השיער רק באור הקלוש של הבוקר.
כמה זמן עידו נשאר לשב שם בתקווה שנובו יתעורר? נצח. עידו ישב
שם לנצח.

"אני אקרא לך נובו", עידו אמר לשחור השיער כשהכניס אותו לביתו
לראשונה.
"אתה יודע מה זה נובו?", הוא שאל, מלטף את הפרווה המפוזרת.
"נובו זה חדש", הוא אמר ואז הגיש לו צלחת של ספגטי.