היא שמעה עליו מחבר של חברה.
היא רצתה ללמוד לנגן על גיטרה, ואמרו לה שהוא הבנאדם המושלם
בשביל זה.
המורה האולטימטיבי.
היא ישבה על המיטה בחדר שלו, מתרגלת שיר חדש, והוא ישב מולה על
כסא. היא אף פעם לא הסתכלה עליו כעל יותר ממורה לגיטרה. הוא
יצא לרגע מהחדר, וחזר אחרי דקה לערך. היא לא שמעה אותו נכנס
בחזרה, כי הייתה מרוכזת במיתרים שמתחתיה, אבל הרגישה לפתע את
הנשימות שלו על העורף שלה, מתקרב אליה לאט.
השיער שלה, שהיה הדוק ואסוף גבוה הקל עליו לנשק אותה בצד
הצואר, והיא נבהלה. התגובות שלה לא היו מוחצנות והיא רק הפסיקה
לנגן וישבה שקטה, מביטה קדימה. היא קיוותה שהוא יבין את
ההתנגדות שלה.
אך למרות שהוא עצר לרגע, בוחן את תגובתה, הוא לא הבין, ושב
ונישק את העורף שלה, נשיקות קטנטנות, שביל של נשיקות מתקדם
מתחתית העורף שלה דרך הלחי, שם היא עצרה אותו כשסובבה את פניה
הצידה. הוא נשאר תלוי באויר, חושק בה כ"כ, ומביא זאת סופסוף
לידי ביטוי.
היא הביטה ברצפה, לא זזה, לא רוצה להגיד כלום, וגם לא כ"כ
יכולה.
הוא קם ונעמד מולה, ובשתי תנועות זריזות אך עדינות הסיר את
בגדיו ונעמד מולה עירום. "אני רוצה אותך", הוא אמר בשקט
עוצמתי.
"ואני רוצה אותו" היא חשבה לעצמה, מהרהרת באהובה שנמצא כ"כ
רחוק מכאן, ועל הגעגועים שמציפים אותה מאז שעזב.
עבר כבר הרבה זמן מאז שהוא נסע, והיא הבטיחה לעצמה שתחכה לו,
אפילו שביקש שלא, ובעצם, לא יכלה לשלוט ברצון הזה, שנשלט ע"י
הלב.
ועכשיו, המורה לגיטרה עומד לפניה, היא מביטה בו, ורואה שלפניה
עומד בחור נאה, שהיא די מחבבת, אבל אף פעם לא הסתכלה עליו
בצורה כזו, היא לא מביטה על אנשים יותר בצורה כזו, חוץ מעל
אחד, והוא נמצא כרגע רק בתמונה שעומדת ליד המיטה.
הלב לא נתן לה מנוחה מהגעגועים, אבל הגוף, התחיל להתגעגע למשהו
אחר. היא רצתה כ"כ להרגיש את זרועותיו של מישהו מחבק אותה, את
שפתיו של בחור כלשהוא מנשקות קלות את גופה מעלה ומטה, את כפות
ידיו של מישהו חש אותה, נמצא איתה, נמצא בה.
והיא רצתה כ"כ שאהובה יהיה האיש הזה, שוב, כמו פעם, אבל לתמיד,
והוא לא כאן, וזה נראה בלתי אפשרי.
תוך כדי שהיא מהרהרת במחשבותיה היא שמה לב לפתע כי המורה משעין
אותה אחורנית על המיטה ונשכב מעליה, מנשק את צווארה ועולה מעלה
לכיוון השפתיים, השפתיים הללו שהתגעגעו לנשיקות רכות ואהובות,
כמעט נשכחות לאחר הזמן המרובה שעבר, והיא נסחפה לנשיקה הזו,
משתפת פעולה בצורה פסיבית וכל הזמן הזה מדמיינת את אהובה
היפייפה עומד מולה מחייך, מביט בה, ואומר לה "אני רוצה אותך".
והיא כ"כ רוצה לראות אותו עכשיו, ברגע זה! לחבק אותו, להרגיש
אותו, לנשום אותו, לנשק אותו, לשכב איתו, להביט בו.
היא כבר נטולת בגדים גם כן, גופה שם, אבל הנפש במקום אחר...
לפתע היא ניעורה מן ההזיות הללו ומולה ראתה את המורה, גוחן
מעליה, מתנשף, ושוב ניסה לנשק אותה. היא הדפה אותו מעליה
והתרוממה בבת אחת מהמיטה, אוספת את בגדיה ומתלבשת במהירות.
"אני אשלח לך את הכסף איכשהוא, אני מצטערת" אמרה תוך כדי ריצה
אל הדלת. היא נאבקה עם המנעול לרגע, וברגע שנפתחה הדלת יצאה
החוצה בריצה, אל תוך המדרגות, 60 המדרגות שהיא כ"כ שונאת לעלות
בכל פעם, וכעת כאילו ריחפה מעליהן, ורצה אותן מטה במהירות בלתי
מוסברת. התפרצה החוצה מדלת הבניין, נתקלת בשכן שהתקדם מולה,
ורצה כפי שלא רצה בחייה, במשך 20 דקות עד שהגיעה הביתה. היא
אפילו לא טרחה לחכות לאוטובוס. נכנסה לחדרה וזרקה את התיק על
הריצפה, מחפשת בעיניה את התמונה. התיישבה על המיטה אוחזת בידיה
בחוזקה את התמונה של שניהם, מחייכים, מאושרים, והתנודדה קדימה
ואחורה, ממלמלת אליו דברי געגוע ואהבה... וכבר עבר די זמן
מהפעם האחרונה שעשתה זאת, מהפעם ה60 מתוך האלף שניסתה לשכנע את
עצמה להתגבר ולהמשיך הלאה.
וכך פתאום פרץ לו הבכי הזה, שחיכה בפנים כמעט 3 חודשים, מהיום
שהתחייבה לעצמה להפסיק לבכות, וכל התחושות הרעות שהיו בפנים
יצאו החוצה בלי בושה, בלי להתאפק. והיא בכתה, כמה שהיא בכתה,
ולא ידעה מה עוד נשאר לה לעשות חוץ מלבכות...
היא נכנסה לאמבטיה והחלה לשפשף עצמה בחוזקה, מנסה לנקות את
עצמה מהבגידה, אף כי הראש מנסה לשכנע שהיא לא בגדה, אבל, הרגש
הוא השולט..
הרגש אומר שבגדה. בו, בקשר שלהם, ובעיקר בעצמה.
היא עמדה מתחת למים הזורמים במשך שעה ולא הצליחה להוציא מעצמה
את התחושה הנוראית, והדמעות המשיכו לזרום.. היה לה הכי רע
בעולם והיא לא ידעה איך לגרום לתחושה הזו להיגמר.
הברז נדחף יותר ויותר שמאלה, לכיוון המים החמים, והיא הרגישה
את עורה מתחיל להישרף כמעט, אך עדיין לא מצליח להעלים את
התחושה.
לבסוף סגרה את הברז ויצאה מהאמבטיה כפי שהיא, נוטפת מים
ובוערת. גופה היה אדום כ"כ מהצריבה של המים, אך כאב הלב גבר על
הכאב הגופני שהיה מזערי כ"כ כרגע.
היא הוציאה מהחלק האחורי של הארון את החולצה שלו, שניסתה
להסתיר מעצמה, אך לחולצה הייתה נוכחות בלתי מעורערת בחדר, גם
כשלא הייתה נראית. היא הסניפה את הריח שלו, השאריות שלו שנשארו
בחולצה והתגעגעה כ"כ...
היא לבשה את החולצה על העור החשוף והרטוב, וישבה על המיטה,
מרטיבה את החדר במים הזולגים ממנה ובדמעות שלא הצליחה לעצור,
ואף הפסיקה לנסות.
היא חיבקה את עצמה בגעגוע לחיבוק שלו, שהיה עוטף אותה ומקנה לה
שקט ואושר פנימיים והרגשה עילאית כאילו הייתה בעננים.
היא שלפה מתחת למזרן את הספר הקטן שלה, הספר שלה, הספר שלו...
והוציאה ממנו פיסת נייר קטנה שעליו מספר הטלפון שלו. היא לא
העזה להתקשר יותר אליו כי לא ידעה מה תהיה התגובה. נשימה עמוקה
והיא מתחילה לחייג לאט לאט את המספר הארוך שמורכב מכ"כ הרבה
ספרות. סיפרה אחת לפני אחרונה והיא מביטה בטלפון, שואפת עוד
שאיפה מן החולצה ולוחצת על הכפתור האחרון.
צליל החיוג עולה והלב שלה דופק במהירות מסחררת. צלצול ראשון,
שני, שלישי והעיניים שלה כבר יבשו מן ההלם שהצליחה לחייג.
"הלו", עונה לה קול במבטא אמריקאי, והיא, אינה מצליחה לאמר
מילה. "הלו" חוזר הקול, והפעם הישראליות שבו מעט מתגלה, והיא
עדיין אינה מצליחה לדבר, ואף לא לנשום. כמשותקת היא אוחזת את
הטלפון ולא זזה. "הלו??" מנסה הקול בפעם השלישית והאחרונה,
והיא מנתקת במהירות. בוהה לרגע בטלפון הסגור ופרץ של בכי שוב
נשפך ממנה.
לפתע היא קמה ופונה אל הארון שלה, מוציאה כמה בגדים וזורקת
אותם על המיטה. שולפת מתחתיה את תרמיל הגב הקטן שלה ודוחפת
לתוכו שני מכנסיים, שתי חולצות, מברשת שיניים, בקבוק מים, עט,
את הספר הקטן שלה, את התחתון שהוא אוהב ואת המצלמה שלה, חברתה
הקרובה. מבט אחרון בחדר, היא מביטה בתמונה שלו ומכניסה אותה
ואת פיסת הנייר לספר הקטן. היא מרימה שוב את המזרן ומוציאה
ממנה מעטפה. כסף שחסכה עד לרגע שיהיה לה אומץ או התפרצות
פתאומית לחילופין. האופציה השניה היא זו שקרתה הפעם. היא תמיד
קינאה באימפולסיביות שלו והחליטה לקחת חלק ממנו איתה עכשיו.
היא יצאה מן הבית, מחייגת לאימה ונפרדת לשלום. "אני אחזור",
היא אומרת, "מתישהוא".

24 שעות מאוחר יותר, לאחר שחיכתה בשדה למקום בטיסה שהתפנה היא
ישבה במטוס וכססה את ציפורניה. הרגל מגונה שנפטרה ממנו כבר
מזמן, ועכשיו הוא בא לבקר...
היא ביקשה מן הדיילת לבצע טלפון והוציאה מן התיק את הספר הקטן,
אף על פי שכבר ידעה את המספר בע"פ.
היא חייגה את המספר באיטיות אף יותר גדולה מהיום הקודם, ושוב
נתקעה לפני הסיפרה האחרונה, אך הפעם לקחה נשימה יותר עמוקה
והביטה סביבה, היא במטוס, והוא מתקרב לנחיתה. היא לחצה על
הספרה האחרונה. השעה כעת הייתה בדיוק אותה השעה שבה חייגה
אתמול, אך הפעם היא התכוונה לדבר.
היא ידעה שבשעה כזו הוא כבר חזר מהעבודה ואף די מאוחר אצלו, אך
צליל החיוג כבר נשמע באוזנה.
"הלו", שמעה שוב את הקול המוכר, נשמה עמוקות ואמרה לו "היי.."
"יס?" הקול המוכר לא רגיל לטלפונים בשעות כאלה..
"זאת אני", היא אמרה, וליבה שוב דפק בחוזקה.
"היי.." הוא ענה, מבולבל. בפעם האחרונה שדיברו היא בכתה ולא
הצליחה להפסיק, והוא חשש להתקשר שוב. היא, מצד שני, לא הצליחה
להביא עצמה לחיוג מלא... "מה שלומך?" הוא שאל, ובקולו נשמעים
הרגשות מתערבבים.
"בסדר, ואצלך?". היא הייתה קצרת רוח אך לא רצתה להתפרץ בדבריה
והשתדלה להישאר רגועה. הם החליפו עוד כמה מילות נימוסין והיא
לא יכלה להתאפק יותר וניגשה לעניין, בערך.
"תהיה בבית בזמן הקרוב?" היא שאלה, "יש חבילה שאמורה להגיע
אליך היום, אז רציתי לדעת". "כן", הוא ענה באנחה קלה, "כרגע
אין לי שום דבר חשוב לעשות חוץ מלשכב על המיטה ולבהות בתקרה,
היום היה יום ארוך".
"אוקיי, נהדר, אז... הממ...", -"מה? את כבר סוגרת? עד שהתקשרת
אני רוצה לדעת לפחות מה קורה איתך לאחרונה..."
"אנחנו נדבר כבר אחרי שהחבילה תגיע, היא ענתה, אני צריכה
לסיים".
"בסדר", הוא ענה מופתע, מבולבל אף יותר מקודם, "אז..."
"אז ביי, מצטערת"
היא סגרה את הטלפון וחייכה. חיוך קצת עצוב, קצת מפוחד, אבל
תחושה אחרת התחילה להתפשט אצלה בפנים. היא רק קיוותה שהתחושה
הזו תישאר...
אחרי 20 דקות בערך הטייס הודיע על התחלת הנחיתה וביקש לחגור את
חגורות המושב. הלב שלה לא הפסיק לפעום במהירות.

הוא שכב על המיטה בחדר שלו, חדר שהוא רק בערך שלו, וקרא את
הספר שהביא איתו מהארץ, מנסה לשמור על קשר מסויים עם עצמו...
עברו כבר שעתיים מאז הטלפון ושום חבילה לא הגיעה, אך הסקרנות
שלו הביסה את העייפות.
לפתע צלצול בדלת. שעה מאוחרת לקבלת חבילות, הוא חשב לעצמו
כשהקים עצמו בקושי מהמיטה...

היא עמדה מול דלת עץ לבנה, אמריקאית למדי, חשבה לעצמה, נעלמת
לרגע במחשבות, שוכחת איפה היא כשלפתע הוא פתח את הדלת.

זו החבילה האחרונה שחשב שיראה כרגע, והיא רק עמדה שם, מחייכת
בביישנות, נבוכה מעט. הוא היה מבולבל מאוד.

היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה, לא ידעה איך הוא יגיב, ורק רצתה
לחבק אותו כרגע, אך התקשתה לזוז.

הוא הביט בה לעוד רגע, ולפתע חייך, את החיוך הזה שהיא כ"כ אהבה
והתגעגעה אליו, ומשך אותה אליו, מחבק אותה בכוח. מריח את ראשה,
ואז מחזיק בסנטרה, מביט בה מאושר.

היא שמחה כ"כ לתגובה הזו, זו שקיוותה אליה ולא רצתה להתאכזב.
הם נכנסו לדירה שלו, ועמדו מחובקים כחצי שעה, שקטים, לא
מדברים, רק מתחבקים בחוזקה, על אף העייפות הגופנית הרבה שלו
והעייפות הנפשית העצומה שלה. היא שוב החלה לבכות, הפעם מאושר,
והוא נישק לה את העיניים, ואז את האף, ואז את השפתיים, והם
נשארו כך, שפתיים על שפתיים, עד שלשון חלקלקה חמקה פנימה לפתע
והם נסחפו יחד אל התשוקה העצורה של שניהם שהתגעגעה גם היא. הם
הלכו כאיש אחד לחדרו, נפלו אל המיטה ואהבו אחד את השנייה יותר
מתמיד...
הדבר הבא ההגיוני ביותר שנראה לשניהם לעשות הוא ללכת פשוט
לישון, והם נרדמו מחובקים בחוזקה. בבוקר כשהתעוררו יחד, כמו
אז, היא פתחה את פיה לבסוף ואמרה "אני נשארת, החבילה הגיעה".
והוא, פשוט חייך.