[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אינג' יחיאל צבאות
/
בית הלימונים

(ללואי "סמיקונדוקטור", ידיד, מוסיקאי וחבר-לעבודה)


השנים מזעיפות פניהן אל האלמנה טאפט, כאילו מקדימות בענניהן
המתקדרים את חשרות-גביניה היא. כבכל ספטמבר, עת יורדת תוגת
הערב על כפרנו כבר בטרם שעת התה, חשות עצמותיה הנרגנות של
האלמנה טאפט את הלחות החדשה-להכעיס, הקמה עליה לכלותה. היא
מתמלאת עוז דוקאי, שואפת בהתרסה את האויר הכבד, ומקפידה
הקפד-שבעתיים על תיורה היומי בממלכתה הזערערה. ברדיד-צמר בא
בימים ובאדנות ידועת ראומטיזם, פוסעת היא במבואות ובסמטאות
שסביב נחלת אבותיה, ממשעול עצי הבוקיצה הנישאים ועל פני הגדר
החיה התוחמת את אחוזת-איזלינגטון, הלא היא אחוזת משפחתנו,
בואכה בית-הלימונים והנתיב המוביל ממנו בחזרה אל השער.
אין זו ממלכה גדולה (ותעיד על כך ראשונה האלמנה טאפט עצמה), אך
ממלכה היא כל-שכן, וודאי שאחת מן השמורות-היטב. עם הקלשותן של
קרני השמש החלושות, שחומן כבר זכרון מריר של קיץ, בודקת האלמנה
טאפט את הסגרו התקין של הכפר. היא בולשת אחר אורות סוררים שטרם
כבו בחלון מרוחק, מציצה אל תוך חצרינו בדאגה (המהולה בקנאה
מסויימת, אציין בסיפוק) לשלום הדאפודילים של אמא שהרכינו ראשם,
כנועים עם רדת יום, ונמלאת שביעות רצון למראה זוג המיכלים
המחכים על מפתן דלתה בצייתנות לביקור-ההשכם של אדון דלאוור,
החלבן. עיניים חומות ורכות נושא אליה המאסטיף הגדול של בני
ברדפורד, כאילו מאשר לאלמנה טאפט את משרת-הממשל על עולם זעיר
זה. בהרמת אף אדום מברנדי-תפוחים תוצרת בית, נפרדים מבטיהם -
הו, לא! - אין האלמנה טאפט זקוקה להסכנה כלשהי עם תפקידה הרם
מטעם-עצמה. שנים רבות עוד תעבורנה בטרם תזנח את משמרתה.
פעימה קטנה של עצב מרעידה את האלמנה טאפט כשהיא מתנהלת אל תוך
מבצרה. השקט חסר הנחת הזה, המנביט סתיו מעיק מן האדמה השחורה,
לא היה תמיד נחלתו של הכפר שלנו, המונח מאז ומתמיד על גדות
הגבעות הטרשיות, המשתפלות מערבה אל ארצם של הוולשים. מאז שאחז
אדון טאפט בידה בפעם האחרונה והרפה ממשא-חייו ומן החולי הגדול,
דומה לה, לאלמנה טאפט, שאותו התלכיד שהיה הכפר איננו עוד,
ושעפרו מתפורר ונפוץ בגשמים העזים שהביאו החורפים מאז אותו
היום. גם לנו נראה כך, לפעמים. זוכרים אנו כיצד קבר הבן את
אביו לצד סבו ואבי-סבו, בחצר הכנסיונת שבקצה משעול הבוקיצות,
נטל את מגבעתו ונסע לקארדיף, ומשם לאמריקה.
עוברים הימים, ועוזבים עוד. לדאבלין, לבאת', ללונדון - בעיקר
הצעירים, אך לא רק הם. אפילו המקמרדוקים, בישישותם הערירית אך
רבת ההדר, צררו אשתקד כמה מזכרות והלכו להם אל מקום שמשי
יותר.
הסיבות מרובות, ושונים ההולכים, ורבים כיווני תפוצתם; אך הבתים
שהם מותירים בשממונם ריקים תמיד, ועד מהרה פושה בהם העזובה.
היכן שבאה היבלית כבר אין מי שינכשה, כי תושבים חדשים - אין.
מביטה האלמנה טאפט על בית אחד שכזה, בית-הלימונים שעל פינת
חלקתנו, הנקרא כך בפינו על שום עצי הפרי הנהדרים והכבדים
השעונים על כמה מקירותיו - מביטה ונאנחת. מזה תריסר שנים עומד
הבית הנאה בריקנותו הפעורה, נעוץ בשדה ראייתה של האלמנה
כתזכורת מכאבת בלב ממלכתה.
היא נכנסת לביתה, ולבה כבד עליה.





כך עוברים הימים.
ובוקר אחד, נזקפות לפתע אפרכסות-אזניה המיומנות של האלמנה
טאפט, וחושי הציד שלה נדרכים יחדיו בהרמוניה. מבעד לנקישותיו
של הטפטוף שבחוץ, שאינו חדל כבר שבוע ודומה כי הוא משטח את כל
הויית הכפר לכעין חדגוון אפרורי שאין לו סוף וגם לא התחלה, היא
מדמה לשמוע נקישות ממין אחר. ואכן: מוסט הוילון, ונגלה מחזה -
זוג סוסים הרתום לעגלה מקורה בד, טופף וקרב במעלה הדרך, היישר
אל חצר בית-הלימונים! עולה סקרנותה של האלמנה טאפט על גדותיה,
ובראשה מתנסחת התמיהה - האם ייתכן...?
אי אפשר עוד לגשת ולבדוק, אבל מעט אחר כך חדל במפתיע הגשם,
ושמש חיוורת מתנוצצת בשלולית, מעליה מדלגת האלמנה טאפט כאיילה
כדי להציץ בחריר רטוב שבגדר האבן שבין החצרות. שם, תחת
הלימונים הדולפים, היא רואה שלושה: שני גברים, הראשון אציל לפי
מלבושו ולפי שפמו המשוח, והשני משרת, כנראה. השלישית היא אשה
צעירה, ענוגה ובהירה, שערה חנוט בפריפות סבוכות ועל שמלתה הכהה
מעיל-נוסעים כבד. בעוד מביטות בהם שתי הנשים, הגלויה והסמויה,
עמלים שני הגברים על פריקת תיקים ומזוודות אל מפתן הבית מן
העגלה -  אם כך, שכנים חדשים!
מיד נגשת האלמנה טאפט אל המלאכה, ומתקינה פשטידת בשר גדולה,
לקיבות הומות ממסע, ורפרפת-לימונים עדינה לקינוח, מפירות שהיו
נחלת הכלל ועתה הם שוב אסורים.
בינתיים, כבמטה כשפים, נתבהרו השמיים, ורוח חרישית לוטפת את
פניה של האלמנה טאפט הממהרת אל דלת שציריה כבר הוחלפו ושומנו.
מבט מהיר שהיא שולחת אל החלון הקרוב מפתיע אותה - כבר הורכבו
וילונות חדשים. המשרת, אינו מסגיר כל התרגשות שאינה במקומה,
פותח לנקישתה התקיפה. הזוג בחדר המבוא, עכשיו ברור לחלוטין
מוצאם הרם. כן, הם באו להתגורר בבית- הלימונים, רכשו אותו
בלונדון מבלי לראותו. אני האדון כך וכך, וזו הגברת. הוא מודה
בהיסוס על התקרובת, האישה משפילה מבט, כאילו מתנצלת. אנו שמחים
על ביקורך, רב צערנו על חוסר הסדר, אני מבינה, נזמין כמובן
כשנסתדר, אבוא בשמחה. בוחנת האלמנה טאפט את התיבות שנפרצו ואת
החפצים שהוצאו מהן, רב כשרונה בכך. רואה בגדים, כלי מטבח,
ספרים. ספרים! ודאי של הגברת. האדון אינו מוסיף דבר, והאלמנה
טאפט נפרדת לשלום, ובדרכה חזרה נזכרת, כי אף לא הוצע לה לשבת.





חולפים עוד ימים, ימים בהירים. מטרים בודדים משקים את הגינות,
לפעמים, אך האויר קל יותר, כאילו חזרה בה השמש מעזיבתה
הבוגדנית ובא אביב שני על הארץ. והכפר - חיים חדשים. באה בתו
של או'סאליבן לביקור (כמה יפתה בהיעדרה!), מביא הדוור מגזין
חדש לגברת ברדפורד (אולי תתן לי לראות מה יש בו, חושבת האלמנה
טאפט, ומזמינה עצמה לביקור נימוסין שנדרש כבר מזמן), עמלה אמא
על גינה מטופחת... בכל מקום עניין לענות בו, פרט לאחד - בית-
הלימונים. מייחלת האלמנה טאפט להזמנה המובטחת, אך זו מבוששת
להגיע.
בבית עצמו יוצא ובא רק המשרת. מוגפים הוילונות החדשים תדיר,
סגורה הדלת הקדמית וסגורה גם האחורית (יודעת זאת האלמנה טאפט,
כי בסמטה שמאחורי בית-הלימונים לא גבוהה הגדר, ואפשר להשקיף שם
בנקל אם יודעים היכן להניח את המגף). לעיתים נדירות, מזומנת
הצצה - שם הבזק של שיער זהוב מאחורי חלון שהוזח לאוורור חטוף,
כאן האדון בדלת, לוחש דבר-מה למשרת הנחפז לדרכו. נחפזת גם
האלמנה טאפט אחריו, אינה מרחמת על מפרקיה הדלוקים, שהוענקה להם
הפוגה ברוכה מפגעי החורף. דומה שכלל אינה חשה בכאב, רוצה רק
להשיח למשרת, אולי ינפק לה איזו פיסת מידע יקרה מפז, שמועה
קטנטונת, רכילות זעירה... מניד המשרת בראשו, קומץ לסתותיו.
מבטו הנוזף מתרחק בצעדים מהירים - לא ממנו תבוא הישועה.
חוקרת האלמנה טאפט את שאר השכנים. הראיתם? הביקרתם? היכן נשמע
כדבר הזה...? עולות השערות, שונות ומשונות -  אולי חולה האישה,
משוגע האדון, חייבים כספים וברחו מנושיהם, ובלחישה - אולי יש
כאן ש-ע-ר-ו-ר-י-ה...
ביקרו השכנים, ודאי שביקרו, הלא אנשים מנומסים חיים בכפרנו,
מסבירי פנים כולם. מונעים, אם לא בסקרנות פשוטה וטבעית, הרי
שבאותו כוח קמאי בדמותה של האלמנה טאפט. וכולם - ביקור אחד
ויחיד, והבטחה להזמנה נוספת, בלתי מוחשית, בלתי ממומשת. אפילו
אמא באה, אגדה ורדים ופרחי-פעמון מגינתה המפורסמת, הוסיפה ירוק
לקישוט וכתום למזל, וחזרה לאחר מחצית השעה, שקטה ומהורהרת.





אור ראשון של בוקר. שקט עדיין הכפר, שקטים דייריו, שקט
בית-הלימונים. רק האלמנה טאפט, בשגרת יומה המפרכת, כבר על
רגליה הזקנות, טופפת בחצר ביתה. כקוראת-תגר על היום החדש, על
השמיים השטניים, הנקיים מעב זה היום השלישי, היא נושאת עיניה
אל-על ומצקצקת בלשונה. רחש בלתי-מוכר בוקע מן החצר השכנה, ובן
רגע היא על משמרתה, לוטשת מבט מבעד לחריר שבגדר. תחת אחד
הלימונים, התרחשות מוזרה: באו ונקבצו כמה מכלבי הכפר (מכירה
אותם האלמנה טאפט בשמותיהם), והם גוהרים ולוקקים איזה נוזל
מוזר, בהיר, שנקווה למרגלות אחד העצים. מיטיבה האלמנה טאפט את
מבטה, מחפשת את מקור השלולית - האם נשפך אחד מכדי החלב של אדון
דלאוור, שהונח שלא במקומו? דרך הנקב קשה לראות. מחליטה האלמנה
לעשות מעשה, ולהסתנן אל חצר השכנים, לדרוש לפשר התופעה. כעבור
רגע נפתח בריח-השער, מתגנבת האורחת הבלתי-קרואה אל בין עדת
הסובאים, טובלת אצבע, המורמת אלי אף אדמומי - לרגע קופא מבטה.
החלב (אכן, זהו חלב, אם גם בעל טעם וריח בלתי רגילים), בטפטוף
דק אך יציב, שופע הישר מן המרזב המתפורר, המוביל אל הגג! כלא
מאמינה, היא שוב פונה השמיים, כמבקשת מהם שיספקו לה הסבר. האם
זהו מעשה קונדס כלשהו, אולי מטעות אותה עיניה הזקנות, שכבר ראו
כל כך הרבה...? עומדת האלמנה טאפט, אצבעה עדיין בפיה, בפעם
הראשונה מזה זמן רב אין בידה תשובה. סביבה, עוסקת הלהקה
הפרוותית בלקלוק קולני של שלולית החלב, ההולכת ונמהלת
בגשם-בוקר שהחל לטפטף בדיוק עכשיו, מעשה שדים. היא ניתקת
משרעפיה רק כשפוגשות עיניה את עיניו של המשרת, הניצב, דומם, על
מפתן הדלת. אינו אומר דבר, רק מביט בה. כעס, חמלה, הבנה, אין
האלמנה טאפט יודעת לקרוא את מבטו. היא אוספת קצוות שמלתה,
ופוסעת אל השער, מבטו של המשרת מדקרות בעורפה. הכלבים יוצאים
איתה, אין מזונם שנדלל ערב עוד לחיכם.





חולף אוקטובר, נושא עמו סתיו שהוקדח במזג אויר פראי, שובב,
מלהטט. בין הפוגות לא סדירות של נשיבות רוח מתקתקה ופרצי-שמש,
באות יריעות של מי-קרח חודרים, רעים, הרומסות את הגינות
ומטבעות את הגבעות השחורות שלנו באינספור נחלים חסרי מנוחה,
נטולי מטרה. חוששת האלמנה טאפט מן התמורות, נרתעת מן
הבלתי-נודע.
הולכים טיולי-הערב ונעשים נדירים, הולכת וחומקת מבין אצבעותיה
של האלמנה טאפט השליטה על הנעשה בממלכתה המשתנה. גם כשיוצאת,
נושאות אותה רגליה בנתיבים אחרים, ארוכים ורחוקים יותר. כאילו
רוצה לצפות, מנותקת, בארצה המתנחשלת מכפרנו והלאה, אך נמנעת
מעין-הסערה עצמה, מבית-הלימונים. רק הסדק שבגדר מושך אותה,
לעיתים, כמו פרי-דעת אסור. וכמו פרפר, הנמשך אל האור כדי
להותיר בו את אבק-חייו, רואה האלמנה טאפט קרן חיוורת, צהבהבה,
הבוקעת מן החריר בשעת בין-ערביים אחת. ושם, בבית-הלימונים,
חלון פתוח, ואור בוקע ממנו, ויושבת האשה אל מול האויר הצונן,
נחיריה הרוטטים גומעים אותו, אין יודעת האלמנה טאפט כמה זמן
היא כורעת אל גדר האבן, מנסה לפענח את הפנים הכמהות  -
קמה האשה ממקומה, ידה האחת על מסעד כורסא בלתי-נראית, ידה
האחרת על בטן מתעגלת -
מבינה האלמנה טאפט. חושבת שיודעת. חוזרת, דמומה, אל ביתה.



 

בא חורף על הכפר שלנו, חורף נורא, חורף שחור וקפוא ולבן. יושבת
האלמנה טאפט בסלון ביתה, מרעידה תחת רדיד-הצמר שלה. נוטל הקור
העז, שאין ההסקה יכולה לו, את רצונה ואת כוחה. נערמים
פתותי-השלג מעבר לחלון חמרים-חמרים, ובינם, על שביל הגישה, כתם
אפל. מאמצת האלמנה טאפט את עיניה הלאות, ורואה סוס גדול, צבעו
כעין הפחם, מבוסס באיטיות אל שער בית-הלימונים. פותחת האלמנה
טאפט את החלון, אינה משיתה לבה לסער החודר פנימה. מן הסוס יורד
אדם לבוש היטב, לעיניו עיגולי זכוכית, בידו תיק גדול, כבד -
רופא. כבר ראתה בעבר האלמנה טאפט מן הבריות המוזרות הללו, שאין
לבטוח במקסמיהן. היא עוקבת אחריו בדריכות, כיצד ניגש אל השער,
אחר אל הדלת, איך פותח לו המשרת, עמו האדון, נסגרת הדלת
אחריהם. סוגרת גם האלמנה טאפט את חלונה, חרדה. אוכל בה הספק.
מנסה להירדם, אך אינה יכולה. כוסית הברנדי שהיא מוזגת לעצמה
אינה מרגיעה את עצביה. עוברות שעות, בחוץ כבר ליל. אינה יכולה
יותר לשאת את חוסר המנוחה. היא קמה, יוצאת אל ההמיה הגדולה.
בקושי רב היא צועדת אל שער בית-הלימונים הפתוח, בחושך נראים
עצי הלימון כגושים של צל מתנועע כנגד החשיכה השחורה יותר...
רועם האויר היבש, מבריק ברק, נגלית לאלמנה טאפט הכושלת התמונה
במלוא הדרה -
בתוך השלג, באותו המקום בדיוק, שוב עדת הכלבים, ניצבים מעל
שלולית גדולה. הם שותים בשקידה את הנוזל השופע מן המרזב הישן
ומכתים את השלג הצחור סביב סביב. מרים אחד מהם את עיניו ומביט
בה לרגע, זרבוביתו נוטפת את הנוזל החם, הסמיך, הארגמני...





השלג אינו פוסק מעל אחוזת איזלינגטון, מעל בית-הלימונים, מעל
הכפר שלנו. כאילו מחשבים השמיים לקבור את הבריאה כולה במעטה
לבן של שכחה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך אמרת
שקוראים לך?



אבשלום מראיין
את אחיתופל
לתפקיד יועץ
מס.

(ג'ונסון)


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/03 13:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אינג' יחיאל צבאות

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה