כשאין מה לכתוב והגוף מתרוקן
נזכרת במה שהיה וכבר אין
מנסה להרפות קצת ממה שמושכת
וחושבת מה עשיתי שגרם לך ללכת...

וכשאין מה לומר והשקט זועק
העין דומעת, הגוף משתתק
ורק זיכרונות מציפים, לא מרפים
חולפים בראשי במלא הפרטים

ונזכרת איך הכל בהתחלה היה מושלם
איך אמרת "אעשה לך" ו-"אתן את העולם"
ואחר כך הדברים כבר לא היו כל כך יפים
אך הלב תמיד הבטיח שצפויים ימים טובים.


וכשאין מה לכתוב והלב מרוקן
מחכה שאשכח עם בואו של הזמן
אך לפני שזה קורה, אני יושבת וחושבת...
מה אמרתי, מה עשיתי
שגרם לך ללכת...


06.11.2003