"שיו איזה קור! סופסוף חורף!!!" היא התלהבה.
"תתקרבי אליי, אני רוצה לחבק אותך, להרגיש את חום גופך", היא
התקרבה אליו, אבל היא לא היתה חמה. להפך-היא היתה קרה, הגוף
שלה קפא מקור...
"את לא נורמלית!! איך את יוצאת ככה מהבית? רק עם חולצה ארוכה
דקה???" הוא דאג לה, הוא כל-כך אהב אותה. אמנם היא היתה האהבה
הראשונה שלו, אבל לפני שהם נכנסו לקשר היו לו עוד קשרים-אבל לא
כאלה, לא כאלה שבאים מהלב. הוא היה מוכן לעשות הכל בשבילה!
פשוט הכל! גם אם זה למות... הוא ידע שהוא-בלעדייה, זה כלום.
פשוט אין דבר כזה. הוא לא ראה אותו בלעדייה, והוא ידע שאם
ייקרה לה משהו-ייקרה גם לו. הוא היה מוכן להישבע בזה.
"מה אתה לחוץ?" היא ענתה לו, "אז קצת קר לי, לא ביג-דיל"
"לא ביג דיל?!? לא בא לי שתיהיי לי שוב חולה! את זוכרת מה היה
לפני שבועיים? איך הרגשת? היית על הפנים! ומי היה צריך לטפל
בך???" הוא התעצבן.
"אהה.. אז תגיד ככה, אתה רוצה שאני אשמור על עצמי כדי שאני לא
אהיה נטל עלייך ותצטרך לטפל בי...."
הוא כל-כך נפגע כשהיא אמרה את זה.... היא אמרה את זה בצחוק,
אבל זה פגע בו.. הרי היא יודעת שזה לא נכון, היא יודעת שהוא
דואג לה, אז למה היא אמרה את זה? אפילו בצחוק זה לא מצחיק...
הוא העביר את זה הלאה, כאילו כלום לא קרה.
הוא הרגיש בכל רגע ורגע איך הלב שלו מתמלא יותר ויותר באהבה.
הוא הרגיש חנוק, חנוק מרוב אהבה - שלא תבינו לא נכון, הכוונה
"חנוק מאהבה" במובן הטוב של המילה... זאת אומרת, שהוא מרגיש
שהוא כל-כך אוהב אותה עד שהוא לא מסוגל להסביר לה עד כמה האהבה
שלו אליה עצומה, וזה מתסכל. זה כל-כך תיסכל אותו, הוא הרגיש
שהוא כל-כך אוהב אותה והוא לא יכול לומר לה אפילו עד כמה.
הם ישבו בחדר שלו, מכורבלים בתוך שמיכה, מחובקים, הטלוויזיה
מכוונת על ערוץ 4-יש סרט יפה. הוא מניח את הראש שלו על הבטן
שלה, מלטף אותה. היא אוכלת פופקורן, שקועה בסרט, והוא- הוא
שוקע בסרט אחר לגמרי. שקוע בסרט כל-כך מושלם... הוא מדמיין
לעצמו את החתונה שלהם, הוא מדמיין לעצמו את החיים שלהם ביחד,
הוא חושב לעצמו איך הוא מגשים את החלום שלה-שהם שניהם יושבים
בים, ביום גשום, וצופים בטיפות המתנפצות על הגלים, ועל הסלעים.
הוא רואה את עצמם חיים ביחד, כל בוקר קמים ביחד, מתעוררים
בנשיקה, ואפילו אם רוב היום כל אחד עסוק בעבודתו שלו, לפחות הם
הולכים לישון כל לילה, מתראים כל יום, מרגישים האחד את השניה
כל יום. חווים את האהבה הזו יותר מכל דבר אחר בחיים. האהבה
הזו-היא החיים שלהם. היא הכל בשבילם.
הוא מלטף את ביטנה וחושב איזה מושלם זה יהיה אם בתוך הבטן הזו,
בעוד כמה שנים יהיה עובר, הוא חושב לעצמו איך הם ייקראו לו...
הוא לא יכול יותר לחיות לבד בתוך הסרט הזה.
"קורל...?" הוא שואל בהיסוס.
"כן מאמי...? קרה משהו?"
"לא, לא קרה כלום.. רק רציתי לשאול אותך משהו..."
היא הסתכלה עליו במבט המסוקרן שלה, עם העיניים הירוקות-כחולות
האלה שלה, אלה שתמיד מטרפות אותו מחדש.
"את רוצה להתחתן איתי?"
היא הסתכלה עליו וחייכה, הינהנה בראשה, היא לא יכלה לדבר, היא
בדיוק דחפה לתוך הפה חופן של פופקורן.
הוא חיבק אותה, כל-כך חזק!!! הוא לא יכל להרפות ממנה. הוא
הרגיש כאילו הוא מרחף, כאילו הוא אדם אחר, כאילו הוא אדם
מיוחד, שונה מכל האחרים.
הוא הרגיש כל-כך מאושר, לא בגלל שהיא אמרה לו "כן", הרי בכל
מקרה חתונה תהייה אפשרית רק בעוד 6-5 שנים בערך, אלא בגלל שהוא
הרגיש באותו רגע שהיא אוהבת אותו. ממש אוהבת אותו. הפעם הוא לא
רק ידע את זה- הוא גם הרגיש את זה. ואין דבר יותר טוב
מלהרגיש שמישהו אוהב אותך.
הם התחילו לדבר על זה, על כל מה שיהיה בעוד מס' שנים, כשהם
יחיו ביחד ויחליטו להתחתן. להתחתן באמת.
היה נראה שהסרט כבר לא מעניין אותה, כאילו זה כבר דבר שולי
עבורה. טוב נו, אפשר להבין אותה... זה דיי מרגש לדבר על חתונה,
אפילו כשזה רק בגדר חלום.
הוא התמלא אושר. הוא חשב לעצמו שאם הוא לא היה בן-הוא היה
מתחיל לבכות. הוא כל-כך התרגש מהשיחה הזו.
הם אשכרה תיכננו להם חיים מושלמים. היא תהייה עיתונאית, לו
יהיה עסק משלו, עסק מצליח. יהיו להם 4 ילדים, הם החליטו על
השמות אבל לא היו סגורים על זה. הוא כל הזמן אמר לה שהוא יהפוך
אותה למלכה, שיהיו לה חיים מושלמים איתו, שהוא יעשה הכל
בשבילה, הכל בשביל שתהייה מאושרת.
היא חייכה. חיוך כל-כך רחב, החיוך היפה הזה שלה שתמיד כובש
אותו כל פעם מחדש, שכשהוא רואה אותו, הוא לא רוצה לנשק אותה,
הוא רק רוצה להמשיך ולהסתכל על החיוך המדהים הזה ועל השפתיים
המטרפות האלה שהוא יודע שברגע שהוא יינשק אותה - החיוך ייעלם
לרגע, כי הצורה של הפה תשתנה. הוא העדיף לחכות קצת עם הנשיקה,
למרות שכל-כך היה צמא לה, אבל הוא העדיף לראות אותה מחייכת
ככה, מאושרת, בעוד שהעיניים המדהימות האלה נוצצות וקורנות
משמחה.
הם שכבו עוד קצת על המיטה, מכורבלים בין שמיכת הפוך לשמיכת
הצמר, מחובקים, אף אל אף, פה אל פה, נשימה אל נשימה.
הוא הרגיש שהיא שלו, הוא ידע שהיא שלו, והוא היה הכי מאושר
שאדם אי פעם יכול להיות-רק כי היא שלו.
הם נרדמו, היא מחבקת אותו בשתי ידיה, והוא-ביד אחד מחבק אותה,
ואת ידו השניה מניח על ביטנה. מתפלל שהחלום שלו ייתגשם.
אחרי חצי שעה בערך, טל התקשר אליו, הוא אמר לו שהוא ומירית
הולכים לאכול פיצה. הוא שאל אותו אם בא לו לבוא עם קורל ולנסוע
איתם.
"עזוב, אח שלי, אני גמור מעייפות, ואני גם לא בטוח שקורל
תרצה..."
מירית וטל חברים כבר כמעט שנתיים, היה כל-כך יפה לראות אותם
ביחד.
טל הוא החבר הכי טוב של עידו... אם רק הייתם יכולים לתאר
לעצמכם כמה עידו למד מהניסיון של טל בכל מה שנוגע לאהבה....
קורל התעוררה מצלצול הטלפון, ולמען האמת, הייתה דיי רעבה. היא
שאלה את עידו מה קרה, עם מי הוא מדבר, והוא שאל אותה אם היא
רוצה ללכת עם טל ומירית לפיצה.
"וואי!! זה כל-כך בא לי בטוב עכשיו! אני כל-כך רעבה..!"
"את בטוחה....? בטוח בא לך לצאת עכשיו מהבית בקור הזה...?" הוא
שאל. הוא לא ממש רצה לצאת מהבית, היה כל-כך קר בחוץ, והוא רצה
להישאר איתה בבית, מחובקים. אבל היא בכל זאת רצתה, והוא-הוא
הרי רצה שיהיה לה רק טוב, אז הוא קבע עם טל ב-22:45.
הם הלכו אליה הביתה, לפני שהם קבעו עם טל, הלכו כדי שהיא תוכל
להחליף חולצה.
עידו כל-כך דאג שלא ייקרה לה כלום, שלא יהיה לה קר בטעות, שלא
תצטנן לו, שהבובה המדהימה הזו שלו, זה שליבו שייך לה, ורק
לה-לא תיהיה חולה פתאום.
אחרי שהיא לבשה סריג גולף ומעליו מעיל, ועידו היה רגוע-הם יצאו
לחכות לטל ומירית.
"לאיזה פיצה נוסעים..?" שאל טל.
"למי אכפת?! רק סע כבר! אני פשוט מתה מרעב!!" אמרה קורל.
"יא שמנה! לפני שעה וחצי אכלת פופקורן, איך את רעבה?!" עידו
צחק עליה, היא הסתכלה עליו במבט רצחני כזה, אבל בצחוק. הוא
הסתכל לה בעיניים, עשה את אותה המבט שהיא עשתה, והיא התחילה
לצחוק. הוא נישק אותה במצח והשעין אותה על חזהו.
בדרך חזרה הביתה הם הריצו דחקות באוטו. צחוקים מפה ועד להודעה
חדשה. כשעידו וטל ביחד-הם הכי קרועים בעולם! מסוכן להיות לידם,
שבטעות לא ייברח לך פיפי מרוב צחוק.
מירית כל הזמן אמרה לטל שיסתכל לאן שהוא נוסע... הצחוק השפיע
עליו יותר מדיי
וקורל-שבדר"כ מאוד מקפידה להעיר למישהו אם הוא לא נוסע בצורה
נורמלית-שקעה בצחוק מטורף ולא שמה לב בכלל שהוא נוסע על 110
בכביש עירוני.
טל עבר נתיב, הוא הגביר את המהירות ונסע על 120, קורל נרגעה
קצת והעירה לו שיהיה עירני על הכביש ושלא יעשה שטויות.
"צודקת, מותק. לא ממש "הייתי פה", הצחוק הזה קרע אותי!!  עידו,
אחשלי! אתה פשוט ענק! מאיפה אתה מביא ת'בדיחות האלה?"
"המצאה שלי, מותק. חתימות אחר-כך", אמר בצחוק עידו.
קורל היתה כל-כך גאה בעידו, היא כל-כך אהבה את הבדיחות שלו ואת
הצורה שבה הוא מספר אותן... היא נתנה לו נשיקה. היא הפסיקה
לרגע. עידו לא יכל להתנתק ממנה, ותפס אותה ודפק לה כזו נשיקה,
כזו שהיא לא תשכח בחיים! הנשיקה הכי טובה שהיתה לה, והכי טובה
שאי פעם תהיה לה.
הם היו כבר 2 דק' מהבית, בתוך השכונה, ואז הגיחה מצד שמאל
ב.מ.וו כחולה, היא התנגשה בהם, בחזית. כל האוטו התכווץ.
את קורל מצאו מחבקת את עידו, כשהפנים שלה מונחות על החזה שלו.
ואת עידו..? את עידו מצאו שוכב, על המושב האחורי, זרוק. פניו
מלאות בדם,וראשו פתוח. יד אחת שלו מונחת על פניה החיוורות של
קורל, היד השניה מונחת על קצה המושב, חצי ממנה-באויר.
היה אפשר איכשהו לראות שהוא נישק אותה, החיוך על פניה עוד
נשאר. על הפנים החיוורות האלה, שהוא כל-כך אהב.
ללא ספק זו היתה הנשיקה הכי טובה בחיים שלה, הכי טובה שהיתה
לה, והכי טובה שתיהיה לה.
הוא כל-כך אהב אותה. הוא היה מוכן לעשות הכל למענה, אפילו
למות. הוא ידע שאם ייקרה לה משהו-ייקרה גם לו. הוא היה מוכן
להישבע בזה. אבל כבר לא היה צורך בכך.