כנפייך רדומות מקץ שנים.
לחייך סמוקות כמו בימים הטובים.

השלמת עם מצבך,
ולא נתת לטיפות אור, לפרוץ כטיפות טל עדינות, בין המרווחים.
ועכשיו שהן שלך - שוב כיסית את הגלדים.

ביקשתי אותך למצוא בימיי הקשים,
נגלית כשקרחת השחר עולה במרחקים.

ועיניי אדומות,
עייפות מן האור המסנוור, בפאתי הזמן של דור החיפושים.

רבים נמצאו בדרך, ספק שורדים ספק גמורים
ומשב הייאוש הכה בפניי, כשהיית במרחק נגיעה.
עלי להמשיך במסע החיפושים, ימייך לא אבודים.

מנגינות פילחו את הלילה, מחשבותיי נקטעו אינספור פעמים
אך בסוף לתלם שבתי, במסע אחר ימייך האבודים.

דמעותיי מחפות על הזרד, איני זקוקה לזרי ורדים.
ואת עודך מחייכת ובוהה ברסיסי המאור.
רסיסי המאור, של אלו אשר חושבים שהם נמנים בין שורות המקווים.

ואם רגע של אושר, היה משווה לחיוכך שלך,
אז הרי כל ממלכת השמיים הייתה טמונה בידיי עד קץ יממות
הזמן...