אני יושבת עכשיו מול המחשב וכותבת... אין לי משהו ספציפי שאני
רוצה לדבר עליו.
כבר הרבה זמן שלא כתבתי, כמעט שנה. זה די מוזר כי דווקא בתקופה
שקרו לי בה הכי הרבה דברים והכי הרבה שינויים לא חיפשתי מילוט
בדרך של כתיבה, כנראה שלא הייתי צריכה את זה. יש לי דברים
אחרים. אני תמיד מוצאת משהו שיעסיק אותי. כל יום אני נכנסת
לתסבוכת חדשה. אני נפרדת ממישהו וישר מוצאת מישהו אחר אבל תוך
כדי מתבכיינת על זה שאין לי אף אחד ושלא אוהבים אותי. מכירים
את ההרגשה כאילו שאתם שני אנשים שונים? בבית ספר אני יותר
קלילה כזאת.. לא מתאמצת יותר מידי בשביל שיבחינו בי, אני נראית
אולי קצת שמרנית לא משדרת שום סקס או עיניין בבנים או בבנות
(כן, כן... מה הבעיה בלאהוב בנות?!). אבל כשזה מגיע למחוץ לבית
ספר... זה כבר סיפור אחר... אנשים, תנו רספקט... אתם מדברים עם
מישהי שההתנסות המינית הראשונה שלה היתה בחטיבה עם החברה הכי
טובה שלה... קראו לה ליאת... אני חושבת שאהבתי אותה... אולי זה
היה יותר מין חברות עמוקה כזאת כי היה לנו רק אחת את השניה.
אני זוכרת שההורים שלה היו דתיים והיא היתה כ"כ יפה... שיער
בלונדיני ועיניים כחולות-ירוקות. היא היתה החברה הכי טובה
שלי... אבל אז היא עברה בית ספר.. היינו חברות טובות 3 שנים
ומתוך זה היינו "חברות" שנה. אח"כ הייתי עם ראם. ראם היה החבר
לשעבר של ליאת... אבל עכשיו הוא הומו, אז זה לא משנה. אח"כ
הגיע משה. וואי... משה. הוא הדבר הכי טוב וגם הכי רע שקרה לי
אי פעם. אהבתי אותו. נתתי לו הכל. אבל לא קיבלתי בחזרה. לא כמו
שהייתי אמורה לקבל. ואז האהבה נגמרה.
ואז הסערה התחילה.
התחלתי לצאת עם מלא בנים... ולדימיר, ג'ק, שי...
ואז הגיע ארתור, החבר הנוכחי. אין פה אהבה גדולה. גם לא
התאהבות. יש פה פשוט חברות עמוקה. וסקס. הרבה סקס. טוב, בכל
זאת בת 17... יש הורמונים.
האמת, אין לי כיוון מסוים לכל הדבר הזה. לפעמים אני חושבת שחבל
שלא נשארתי בכיתה ד'. אתם יודעים, מסיבות דיסקו, אמת וחובה,
ספייס גירלז, פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ או פיתה עם שוקולד,
שקיות הפתעה, חזה שטוח, חולצות בטן, נעלי לכה, מקובלים ולא
מקובלים והכי חשוב- ללכת לישון בשעה שמונה ולקום בשבע.
אומרים שמגיל 18 כל יום נחשב גסיסה. יש לי עוד שנה...