אם לא היה לי שבב של אופטימיות, כל מה שהיה צריך זה קצת אומץ
ולא הייתי כותב את השורות האלו. הייתי עובר הלאה ומוחק את הכאב
כמו שמוציאים גידול.
כי מבחינת ההסתברות למרות הנתון של האי וודאות,שיש לו משקל
מאוד גדול, קשה לי להאמין שיותר גרוע יכול להיות שם.

למה הדברים האלה תמיד קורים לי, אין לי כוח לזה, אולי אני לא
כל כך חזק, לסגנון חיים שראיתי בראשי.
ניסיתי להתוות לעצמי דרך חיים של אובייקטיביות, ולעשות את הדבר
הנכון, גם אם אני אצא הנפגע המרכזי.
למה? כי אני "חזק" מספיק בשביל לספוג פגיעה, גם שיועדה לאחרים.

אז כנראה שלא נתתי לאנשים מספיק קרדיט, וכנראה שיש גבול, גם
למה שאני מסוגל לספוג.

עברה כבר רבע שעה, כנראה ששוב נשארתי היחיד בעולם שחושב על
זה.
רבע שעה, דווקא פה נתתי יותר מידי קרדיט. אבל כנראה שזה אחד
הדברים שלעולם לא אדע, אחד מני רבים. זה גם לא אמור לשנות
הרבה, אבל אם ניצור תקדים באובייקטיביות המתפוררת שלי, זה כן,
והרבה.

כל כך הרבה דברים מציקים לי, הדברים הכי קטנים ורדודים בעולם.
למשל זה שאלו דברים קטנים ורדודים, בטח שלא תורם. זה שאני
לוקח קשה דבר שאני לא ממש בטוח לגביו וגם מסיק מסקנות
בעקבותיו, ולצערי המסקנות כנראה נכונות ואני לא בטוח שאני
מסוגל לפעול לפי המלצת המסקנה, כי זה כואב בטווח הקצר שיכול
להראות כמו נצח.
מי יודע? אולי הוא גם יישאר לנצח.
כואב לי שלמרות כל הידיעה על המצב, אני עדיין רוצה להתעורר
בבוקר ולראות שמשהו השתנה, במקום לנסות ולהתחיל בשיקום.
כואב לי שאני יודע שהשינוי היחיד שיכול לבוא הוא שינוי לרעה.
כואב לי שאני היחיד שכואב לו.
כואב לי שאחרים ממשיכים הלאה כאילו כלום לא קרה, בסך הכל איזו
מהמורה קטנה וחסרת משמעות, ואני נשארתי/ ננטשתי/ סירבתי
להתפנות. לא ממש יודע, כל אחד יבחר לו את מה שנוח לו.
אבל תמיד השורה התחתונה תהיה שאני זה שנשאר בשטח.
כואב לי שאני לא מדבר על זה.
כואב לי שכבר אין לי עם מי.
כואב לי שהתחיל להיגמר לי הכוח.
כואבת לי תחושת הריקנות, שאין לי מה לתת, להעניק.
כואב לי שאני מפקפק בעצמי.
וכואב לי שזה כבר מתחיל להיות נדוש.
כואב לי שאין לי פתרון
כואב לי שאני בטוח מפסיד, ומה שמעסיק אותי זה לא איך לצאת מזה,
אלא באיזה צורה להפסיד, ומהו הרע במיעוטו.

ככל שאני ממשיך, אני רואה שאני יכול להמשיך ככה יומיים, אבל זה
עדיין לא יועיל, ואין מספיק דפים בדפדפת.
בסופו של דבר, כואב לי שכואב לי.
כל אחד מן המכאובים, ויש עוד הרבה, ואחרי שאני אסיים לכתוב,
ייוצרו עוד כמה חדשים, הוא כמו ייצור קטן ורעב שנכנס לי מתחת
לעור, ומתחיל לאכול בלי אבחנה.
תהליך שנראה שימשיך עד שלא יישאר מה לאכול.
איפה האופטימיות בכל זה?
אז שנחיה ונראה.