לבנות גשר אמין בין המחשבות, לבין המציאות...
חיים שלמים נראים כעומדים בנסיון זה.
אך כפי הנראה ללא הצלחה מרובה? או שמא, זו אכן ההצלחה של החלק
החושב ללא קול ומילים.
כשניות החולפות מבעד לזמן שאינו שייך רק לנו, רבות המחשבות,
רבים ההרהורים.
כשם שאין ביכולתנו לתפוס לנצח את אותו הזמן החומק ומשתנה, כך
אין לנו יכולת לחבוק לנצח את אותו הלך רוח העובר ביעף - לכאן
או לשם...
אך רצון, ישנו, גם אם לפעמים מוסווה הוא בהצדקות שאינן מוכרות
לנו, הוא קיים, הרי בסופו של דבר נעשה הנסיון, להנציח את אותו
הלך הרוח, בכתיבה, בעשייה, בתמונה ונגינה, כל אדם וכשרונו.
ואנו, במעמד של דין ודברים בינינו לבין עצמנו, מחפשים את אותו
הגשר...
מהלך חיי הכתיב לי את מעמדי עכשיו?
כך יקל עלי לחשוב, כי בסופו של תהליך אין לי את מי להאשים, כי
אם את החיים עצמם. אך,בתהייה עמוקה אמיתית, מרוקנת כל קרבה,
אפשר יהיה לומר כי אין אשם רק בם. הובלתי את עצמי עד הלום.
ולמרות שישנם הרבה סייגים, תרמתי רבות בבחירותיי במשך השנים.
את העצוב הכולל, של מי, איך ומה, אני כרגע.
ואם כך הדברים, הרי שישנה כאן תהום לא נראית.
ולמרות כל זאת ההבנה המתבקשת, כי לא רק לשלילה בקורתיות
נדרשת.
אם כי הרבה הארות מאירות תקווה, כי כאשר הדבר נתון בידי, אזי
אעשה מה שנדרש הפעם, כדי לנסוק מעלה, לעבר הגשמה מלאה יותר של
הלכי רוחי, הגשמת הטוב, הגשמת היש, הכרה בטוב, שמש נבון בו.
הצידה אשלח את תפיסותי משכבר הימים, על נואשות וחדלון.
מעמד מחייב הוא לכתוב, מחוייב המציאות להאיר את דרכי האפלה,
באור יקרות.