[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







כנען אביב
/
ושירי אומרת...

בשביל אל בית הספר שלנו, שיוצא מאחורי החנות במרכז המסחרי,
פזרו חצץ קטן על האדמה. חשבתי על זה שפעם זה היה סלע, אי שם
במעמקי האדמה, לפני מליוני שנים, ולאט לאט הוא נדחק החוצה אי
שם על פני הקרקע, ובאו האנשים והמכונות והמשאיות וחתכו אותו
לחתיכות קטנות, והיום הוא מפוזר פה, על השביל שאנחנו הולכים בו
לבית הספר. ושירי אומרת שזה דוקר ברגליים כשהולכים יחפים ושאין
חול נעים שנכנס בין האצבעות והסנדלים ושלא רואים כבר את
הפרחים. איך הוא בכלל הגיע לכאן והאם הוא ידע אי פעם שככה הוא
יגמור.

בצבא לא רואים אותך ממטר, אבל כשצריך אותך, אז תמיד מוצאים.
בכלל לא האמנתי שאני חייל, ומה אני עושה עם נשק. אני מביט
במראה וזה בכלל לא נראה לי אני, עוד לא התרגלתי שיש לי שערות
על הרגליים ובחזה, ופתאום אני עם מדים, זה נראה סוראליסטי
ומוזר, לצעוק ולרוץ רחוק מהבית ומהחדר. זה באמת עושה אותנו
חיילים טובים יותר אם אנחנו נשארים שבת, איפה שהוא בכל התהליך
הזה, נראה לי שהייתה טעות שהלכה והשתרשה, והיום כבר לא יודעים
מה באמת צריך להיות. וכשאנחנו יושבים על הדשא בבית שלי, אני
משחק באדמה ונזכר איך שכשהיינו ילדים, היינו מחפשים קינים של
נמלים ומסתכלים איך הן בונות אותם ומביאות כל מיני דברים לקן,
כמו רגל של חגב תועה או עלה של עץ אלון. ושירי אומרת שהכי
חשוב, זה פשוט לתת לזה לעבור ושזה לא ידבק אליך, ושהיא ממש
שונאת נמלים אדומות, כי פעם, כשהיא הייתה בטיול שנתי, היא שמה
את שק השינה שלה בדיוק על קן נמלים כאלו והן מלאו לה את שק
השינה, והיא הייתה צריכה לנער אותו שעות עד שכולן יצאו, ובכל
זאת כמה עקצו אותה כל הלילה.

כשאנחנו באים לביקור, אז שירי אומרת שהיא מאוד נהנית ממה שהיא
עושה ושהילדים שלי מאוד חמודים, אבל איך זה שאני מסתדר שם, עם
כל הגעגועים. אני חושב על הגורל, על מה שקרה, ובמשך כל הזמן
הזה דברים השתנו ודברים נעו ועברו וגם אנחנו התבגרנו. והנה,
אנחנו כאן שוב, ביחד, כאילו כלום לא השתנה, אבל מעולם לא
יכולנו לדמיין, כשהיינו ילדים, שאנחנו באמת נעמוד שוב פנים מול
פנים ונשב ונדבר על כל הדברים. הגורל אולי בלתי ידוע ואי אפשר
אף פעם לחזות את העתיד, אבל עדיין, כשאני עומד מולה, אני מרגיש
שזה יום של חול ושמחר יש לימודים, וכל הזיכרונות צפים בי.
ושירי אומרת שחבל שאני לא מגיע לבקר יותר ושאם אני ארצה, מחר
היא תראה לי עוד עבודות שהיא עשתה, רק שהיא שמה אותן בינתיים
במחסן, עד שאחיה יסגור לה את המרפסת כדי שהיא תוכל לשים אותן
שם, שכולם יראו בלי שהשמש תהרוס אותן.

אני מקפל את המכתב ושותה את הכוס האחרונה ומניח אותה על השולחן
וחושב שבארץ השמש הרבה יותר חזקה, לא משנה מה יגידו. גם בארץ
הזמן זז יותר מהר ותמיד אתה בלחץ ואיך תספיק. אין לי שום ספק
שזה קשור למיקום שלנו על הגלובוס, הזמן נע יותר מהר בארץ, יש
אותה כמות שניות, אבל בארץ הן רצות הרבה יותר מהר. ואף אחד אף
פעם לא מספיק לנשום באמת, מכל הלב, אל תוך הריאות והבטן. לעצור
ולהסתכל לאן הוא הולך. הנוף של המפרץ עם ההר שלא נמס, למרות
שמו, וגלי הים, נפרש לפני מעל גגותיה של העיר, וישו הצלוב מביט
על הכל מלמעלה, בשכונה היוקרתית מעל הפוולות, לא מאמין לאן
הגעתי ומי חשב על זה בכלל. ושירי כבר לא אומרת שום דבר, רק לי
יש חור גדול שאין מי שימלא אותו, ולפעמים, כשאני לבד, אני חושב
מה שירי הייתה אומרת ואני מתגעגע.

כנען, 11.9.2003







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא שלך!

פרובוקטור.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/9/03 21:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כנען אביב

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה