כל כך כואב לי...
כואב לי מבפנים, כואב לי תמיד...
הכאב מתפשט בי, דרך עצמותיי...
כואב לי לנשום ולחשוב...
אבל הכי ממוטטים אותי הזיכרונות...
אני חיה אותו...  והוא לא אוהב אותי.
הוא אוהב אותי רק כשאני מתחתיו. הוא אוהב אותי רק כשאני
עירומה. וזו אהבה קרה כזו,
כזו שלא משתוקקים אליה. הוא אוהב אותי כשנוח לו...
וכשהוא איתי, אני מחפשת סימנים לסתור את זה, מנסה לשכנע את
עצמי שזה לא...
שזה לא ככה...
והוא יודע שאני כן...  שאני מכורה אליו. לריח שלו, ולריח המושב
האחורי בו הוא עושה איתי סקס ואני עושה איתו אהבה. אולי אני לא
אוהבת אותו, אולי אני רק מכורה?
ואני כל כך רוצה לחבק אותו, והוא רק מרים את ידיו בריפיון
מזלזל כזה מעל כתפי...

למה הוא עושה לי את זה?!?
למה הוא לא הולך?!?
למה אתה לא הולך?!?
אני רק רוצה שתלך!!!

בבקשה...
לך...

לך קיבינמט ואל תחזור! אני מתחננת...

וכשאני אומרת לו את זה, הוא לא שומע.
יש לו שמיעה סלקטיבית.
הוא נהנה מהכאב שלי, מהעינוי שלי.
ואז הוא שוב מעליי.
הוא עושה סקס, ואני מדמיינת אהבה.
הוא גומר ומסיע אותי הביתה.

ואני פורצת בבכי...
בהיסטריה...
נקרע לי הלב...

מוקדש לך...
(באהבה?)