כשגיליתי שהחבר שלי בוגד בי, לא חשבתי שזה סוף העולם. ראיתי
אותו שם, על הספה המשותפת שלנו, מצמיד שפתיים עם מישהי, שלא
הייתה אני. וכמו בסצנה הזכורה לי טוב מדי מסרטים כה רבים, שאת
רובם ראינו ביחד, וצחקנו, פעם - הוא קם, מגמגם ומועד, פלג גופו
העליון ערום ומבוהל -
 "חשבתי ש...  שאת..  את מסיימת ללמוד בשמונה..."
את המחשבה הזו הוא תירגם למילים.  כמה נורא היה לגלות שבעת
שאני כל כך שמחתי להתבשר שהמרצה חולה ושהשיעור הכפול איתה
התבטל, וכל מה שחשבתי עליו היה לחזור מוקדם הביתה ולהיות אתו
ביחד, במטבח, במיטה, או על הספה, לשבת בשקע שיצרנו בה, ולראות
טלוויזיה מחובקים - הוא ספר את הזמן שיש לו עד שאני אחזור. הבן
אדם שכל כך אהבתי והרגשתי קרובה אליו הפך בין רגע לזר, וכל
השנים שבילינו ביחד הפכו בבת אחת לקו שטוח, שנתחם בו זמנית על
ידי התחלתו וסופו.    

טוב, אז העפתי אותו. זה היה קל, יחסית. את שכר הדירה שילמנו
כבר מראש לחודשים הבאים, לשותף חדש לא צריך לדאוג בינתיים,
הייתי צריכה להיות עם עצמי. לא התמוטטתי, וגם לא עשיתי סצנות,
פשוט אמרתי לו ביי. הוא ניסה להסביר לי בהתחלה שזה היה חד
פעמי, היא פיתתה אותו והוא לא מסוגל היה 'להתנגד'. אך כשהזכרתי
לו שכבר ראיתי את אותה הבחורה איתו כמה פעמים בספריה, ועל הדשא
בקמפוס, הוא שינה כיוון, ויילל שאין לו לאן ללכת, שחוץ מהכסף
ששילם עבור הדירה שלנו לא היה לו כלום. אז הצעתי לו ללכת לגור
איתה.

לומר את האמת, בגידה בשבילי הייתה תמיד משהו שקורה לאחרים. כמו
שאר הדברים - איידס, כישלון בקורס, וריח רע מהפה. אף פעם לא
חשבתי שמישהו יבגוד בי, כי האמנתי, במודע או שלא, שאני פשוט לא
הטיפוס הזה. כאילו צריך להיות אדם מסוג מסוים כדי שיבגדו בך.
חודשיים אחרי, אני עדיין מנסה להבין למה, למה זה קרה לי. זה לא
שאני רוצה אותו בחזרה, אני אפילו לא אוהבת אותו יותר, לפחות לא
כמו בעבר, וזה לא שאני מרגישה שהערך העצמי שלי התנפץ. אני פשוט
רוצה לדעת מה הדבר שקרה, וביטל אותי כאדם, בעל רגשות וקיום
מוחשי בעולם, עבור מישהו אחר.

חברות שלי מנחמות אותי, מהללות אותי וקורעות לגזרים את
'האידיוט'. אין כמו חברות, באמת.
 "מטעויות לומדים," הן שבות ומזכירות לי, "תני לזמן לעשות את
שלו. את תכירי מישהו אחר, מישהו טוב בשבילך."
אולי זה בגלל שאני בת עשרים ושתיים, ואולי זה בגלל שאסף היה
החבר הרציני השני שלי (אם מחשיבים שלוש שנות חברות עם קובי
בתיכון כ'רצינית'), אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי כאישה שזקוקה
לגבר. גם לא ממש חשבתי על חתונה וילדים, הייתי עם גברים בגלל
שרציתי אותם, ולא מטרה אחרת.  

אבל דברים השתנו, והם עדיין משתנים. אני מרגישה אותם זזים,
בבטן בפנים, בנפש. ככל שהזמן עובר, אני יכולה להרגיש את עצמי
משתנה. אני לא אתן לזה לקרות שנית. גם עכשיו, אני עדיין לא ממש
מבינה מדוע אסף בגד בי, ומדוע בכלל אנשים בוגדים במי שהם איתו.
מבחינתי, השיטה הכי טובה היא להקדים את האחר. זה לא נקרא בגידה
בך אם אתה זה שבוגד קודם. זה המוטו שלי עכשיו, כמובן שהוא ידוע
רק לי.

את יואב הכרתי אחרי כחצי שנה, בדיוק כשהתשלום לשכר הדירה
הסתיים. אנחנו גרים ביחד עכשיו, אצלי בדירה, אוהבים זה את זו,
יוצאים למקומות, ונשארים לפעמים סתם בבית, מפטפטים או יושבים
קרובים על הספה החדשה, מול הטלוויזיה. עם רועי, החבר שלו
מהמחלקה, שבא אלינו מדי פעם, כבר שכבתי. בשבוע הראשון לחברות
שלנו, שלא אשקע יותר מדי בנוחות ואשכח. גם עם ליאור, חבר שלו
מהצבא שהתארח אצלנו לסופ"ש, שכבתי לפני חודש. התרגלתי, זו כבר
לא בעיה עבורי. מה שבטוח בטוח.