אני יושב לי ברכבת, חוזר מבית הספר לאחר עוד יום של לימודים
מפרכים ומעייפים, בהם אני לומד חומר שבו אין לי רצון והוא
בנוסף גם לא מועיל.

אני יושב בעוד כל האנשים מסביבי מדברים על חייהם, הצרות שלהם,
השמחות שלהם, אבל למי אכפת? עדי בא והתיישב לידי; ההורים שלו
נהרגו בתאונת דרכים לפני שנה, הוא גר אצל משפחה אומנת, אבל למי
אכפת? הוא מושיט אליי את ידו ושואל אותי:
"מה נשמע?"
"למי אכפת?", עניתי לו.
הוא לא ממש ידע איך להגיב, אז הוא פשוט ויתר והמשיך הלאה
ברכבת, בחיפוש אחר חבריו.

כשהגעתי הביתה, ראיתי את אמא שלי בוכה. לא ממש הבנתי למה, אבל
למי אכפת? היא קמה לעברי ואמרה לי בבכי שסבתי נפטרה.
"למי אכפת?", אמרתי לה בעוד אני הולך לחדרי.
וככה, עם הזמן התנתקתי מאנשים. תמיד חשבתי לעצמי:
"למי אכפת שאין לי חברים?"; "למי אכפת שאני נכשל בלימודים? לי
בטח לא אכפת."; "אף אחד באמת כבר לא רצה לדבר איתי, אבל למי
אכפת?"

כל זה המשיך ככה, עד היום בו פגשתי את תמר, ממנה היה לי אכפת.
היא כל הזמן העסיקה אותי, לא היה אכפת לי משום דבר אחר חוץ
ממנה. התאהבתי בה לגמרי ולאט לאט התקרבנו עד שכבר היינו חברים.
היא הייתה הדבר החשוב היחידי בחיי, הקדשתי את כל זמני למענה.
ביום שני האחרון באתי אליה, כבכל יום שני. כשנכנסתי לבית שלה
היא הייתה שונה, משהו לא היה בסדר.
"קרה משהו?", שאלתי בטיפשותי.
"אנחנו לא יכולים להמשיך להפגש", אמרה בשקט.
המילים ננעצו כמחטים בליבי.
"אני יוצאת עכשיו עם עדי".
הייתי בהלם מוחלט, לא יודע אם לבכות, אם לצחוק.
"אבל...  אבל...  אני אוהב אותך, יותר מכל דבר בעולם", אמרתי
לה כשדמעות בעיניי.
ובעוד היא יוצאת מהחדר, שמעתי את המילים:
"למי אכפת?"